אחרי תקופה שבה הצפון הוזכר בעיקר בהקשר של מלחמה, מיגון, פיצויים וחזרה לשגרה, טוב לשמוע שוב את המילים צמיחה, חדשנות והשקעה בעתיד בהקשר של האזור.
השאלה איננה רק איך מחזירים את הצפון לשגרה, אלא איזו שגרה אנחנו רוצים לבנות. אם נחזיר את הצפון רק למה שהיה לפני המלחמה, נחמיץ הזדמנות היסטורית. שיקום אמיתי אינו מסתכם בכביש, במבנה, במיגון או בפיצוי כספי. כל אלה חשובים, אבל הם אינם מספיקים. שיקום אמיתי הוא יצירת מסלול התפתחות חדש לילדים שגדלים כאן. מסלול שמחבר אותם לכלכלה המתקדמת של ישראל, לא כצופים מהצד, אלא כשותפים שווים וכמובילים.
אם ההייטק הוא אחד ממנועי הצמיחה המרכזיים של המשק, מדינת ישראל חייבת לשאול את עצמה שאלה לא נוחה: מדוע שער הכניסה אליו עדיין צר כל כך עבור יותר מדי ילדים בפריפריה?
ילד בכסרא-סמיע לא פחות מוכשר מילד ברעננה. ילדה מבית ג׳ן לא פחות סקרנית מילדה מהרצליה. תלמיד מירכא, מכפר קמא, מחורפיש או מסאג׳ור לא פחות מסוגל להיות מהנדס, חוקר, יזם או מפתח. ההבדל אינו בפוטנציאל. ההבדל הוא בנגישות, בתשתיות, בחשיפה, בציפיות ובמידת האמון שהמערכת משדרת לילדים.
כיו"ר פורום ראשי הרשויות הדרוזיות והצ׳רקסיות, אני רואה את התמונה הרחבה. החברה הדרוזית והצ׳רקסית תורמת למדינת ישראל בביטחון, ברפואה, בחינוך, בשירות הציבורי, בתעשייה ובחברה האזרחית. אבל הברית הבאה בין המדינה ובין היישובים שלנו חייבת להיות גם ברית של הזדמנות אזרחית: השקעה, תשתיות, מוביליות ושותפות אמיתית בעתיד הכלכלי של ישראל.
לכן, כשמדברים על אקוסיסטם טכנולוגי בצפון, צריך לשים סביב השולחן לא רק מנכ"לים, יזמים ואנשי אקדמיה. צריך לשים גם ראשי רשויות, מנהלי אגפי חינוך, מנהלות בתי ספר, מורים, הורים ותלמידים. בלי מערכת חינוך חזקה, יישובי קו העימות יהיו תלויים באנשים שיגיעו מבחוץ. עם מערכת חינוך חזקה, הצפון יהיה שותף מלא בהעצמת המשק הישראלי והמדינה כולה.
התרעות פיקוד העורף