כשז'בוטינסקי היה בן כ-35, נולד בפולין יצחק יזרניצקי (שמיר). כבן 20 עלה לארץ ישראל, בית"רי שנענה לקריאתו של המנהיג הרוויזיוניסטי לבני עמו: הצילו נפשותיכם מפני החורבן המתרגש על עמנו. שמיר (את שמו עִברת מייד) היה חסיד גדול של ז'בוטינסקי, אבל לא היה "רוויזיוניסט". לא פעם הטיח בי בלעג לא מוסתר, "רואים שאתה רוויזיוניסט". אולם כאשר נאם על ז'בוטינסקי, על "תקפות תורתו", הוא היה ז'בוטינסקאי מוחלט.
כך היה בנאומו ב-1992: "ז'בוטינסקי כמדינאי העריך שהערבים יבואו למשא ומתן איתנו רק לאחר שייווכחו כי אין סיכוי להביס אותנו בקרב. לכן דרש צבא יהודי והאמין בקיר הברזל, שתכליתו להניע את הערבים למשא ומתן ישיר". ועיקר העיקרים: "ז'בוטינסקי ראה בריכוז העם היהודי בציון ובבניית מדינה עם רוב יהודי את תכלית הציונות. הוא האמין שהנסיבות ההיסטוריות יובילו את העם היהודי ציונה".
הז'בוטינסקאי שמיר, ממפקדי לח"י, איש המוסד ומראשי חרות והליכוד, אכן התנהל בהיותו ראש הממשלה השביעי "לאור תורתו של ז'בוטינסקי", כדבריו, והגשים את חזון העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר, וגם מאתיופיה. לאחר פרישתו מהפוליטיקה השמיע באוזניי מה שהיה משוכנע בו – שגם מאמריקה צפויה עלייה גדולה. שמיר הרבה לדבר על הצורך באחדות פנימית, ראה בפלגנות את הגדול באסונותינו, והיה מוכן לוותר, ולו זמנית, על רבות משאיפותיו, למען ממשלה משותפת עם יריבים מהשמאל. רק על דבר אחד לא היה מוכן לוותר: שלמות ארצנו.
ז'בוטינסקי דיבר על מדינה יהודית משתי גדות הירדן, עם זכויות מלאות לערבים המתגוררים בה ומהווים מיעוט בקרב הרוב היהודי. זה היה לפני השואה. שמיר הכיר בממלכת ירדן בגדה המזרחית שכבר אינה שלנו, חתר לשלום עימה, אבל התנגד למדינה ערבית נוספת בגדה המערבית. בשבע שנות ממשלו ישראל התחזקה צבאית, ההתיישבות התרחבה, מעמדנו הבין לאומי התעצם, רעיון המדינה הפלסטינית נמוג.
ממרומי הר הרצל נשקף נופה המרהיב של ירושלים המאוחדת. לו היה ז'בוטינסקי זוכה לראות את ישראל בשנתה ה-79, כלום לא היה מתמוגג, גם אם היה מבקר את הקרע הפנימי? "איפה ההדר?", היה מתרעם. שמיר, איש האמונה והמעש, תמיד היה שרוי בדאגה, נהג באיפוק ובאחריות, לא הסתפק במה שכבר הושג. בדבר אחד טעה: הוא קיווה שעוז רוחו, אמונתו, ישרו על דור המנהיגים שיקום אחריו, גם מקרב תנועתו. הוא סבר שיהיו איתנים באמונתם כמו המורה הגדול שבשמו הם מתהדרים, וכמוהו יעמדו כסלע איתן מול לחצים מבית ומחוץ.
ז'בוטינסקי, מנחם בגין וגם שמיר היו בזמנם מטרה להכפשות קשות בתקשורת. המתגעגעים אליהם שוכחים זאת. עם זאת, שלושתם הכירו בתפקיד החשוב שיש לתקשורת במדינה דמוקרטית. בימינו חלקים ממנה חוטאים לתפקידה, מערבבים בין ידיעות לדעות, והדעות אינן יודעות מעצורים בלשון המשתלחת, בהסתה. פער גדול מזדקר לעין בין מה שצופים בו בערוצי הטלוויזיה ובין המציאות בשטח, הימני יותר ויותר. התקווה היא שהציבור ברובו ידע להתאחד סביב העיקר, לקיים מערכת בחירות הוגנת ומאופקת, לבחור כנסת ראויה, ולמנוע, חס וחלילה, את חורבן מפעלם הגדול של הרצל, ז'בוטינסקי ובן-גוריון.
התרעות פיקוד העורף