לבנון היא מדינה קטנה וחלשה יחסית, שסבלה לאורך השנים מארגוני הטרור, ובראשם חיזבאללה, שמצאו בה את ביתם. מגיע למדינה היפה והטובה הזאת, שאדמתה ספוגה בדם חיילי צה"ל ותושבי לבנון, להתחיל להריח את המנוחה והנחלה, וכמותם גם לתושבי גבולנו הצפוני.
ויש לי גם עניין אישי באירוע. אמא שלי, לאה שתחיה, חיה בנעוריה כמה שנים בביירות, לאחר שהבריחה בעורמה את אמא שלה ואת אחותה הקטנה מדמשק בדרך לישראל, והיא רק בת 17. אמא למדה באליאנס, עבדה בחנות בשמים של חבר של אביה (סבא שלי) שנפטר ונקבר בדמשק, והיא לא מפסיקה לספר לי על העיר היפה, על הזמרות ועל חוף הים שם, ואולי, אינשאללה, עוד אזכה לקחת אותה לבקר.
ויש עוד עניין. אחרי יותר מ־1,000 ימי מלחמה, נותרו כל החזיתות פתוחות ולא מוכרעות, הגיע הזמן להתחיל לסגור אותן, ולבנון בהחלט יכולה וצריכה להיות הראשונה. הכרעת חיזבאללה או פירוקו מנשקו אינם עניין פשוט, הם המכשול העיקרי בהסכם או במימושו, וזהו אינטרס משותף ואפשרי של ישראל, לבנון, ארה"ב ומדינות הסכמי אברהם.
האומנם לא נתבעו עם בני משפחותיהם לשלוש שנים של עצבים רופפים? האם בניהם ובנותיהם והם עצמם לא נתבעים למאות ימי מילואים בעודם מעניקים "כיפת ברזל" למשתמטים ולעריקים? אולי עם "מר כלכלה"? האם אינם קורסים תחת יוקר המחיה? אולי "מר הסברה", מעין ליגה אחרת של מנהיגות עולמית לצד נשיא ארה"ב? הלא זה עבד איכשהו בעבר, אבל מצבה של ישראל ברחבי העולם ובעיקר בארה"ב הוא בכי רע וחמור מאי פעם.
תצטרכו לפתח קיבה רגישה, לצרוך נכון תקשורת, להפעיל היגיון ופילטרים, לא להיכנע לשנאה ולפחד, ובעיקר להבטיח שכולם הולכים לקלפיות, עם חולצה לבנה, עם שיר בלב, ועם הבנה שניתן ואפשר לשנות מציאות בדקה אחת, עם שתי אצבעות מאחורי הפרגוד.
וזו האמת הפשוטה שאותה אני זועק כאן, ולא רק, זה חודשים רבים: טובה השותפות אם צריך עם מנסור עבאס מזו עם גולדקנופף – רמטכ"ל צבא המשתמטים, תומך העריקים, סוחט הכספים, שהקשר שלו למדינת ישראל הציונית הוא רופף ומקרי, שהקשר שלו עם נהר הדנובה עמוק ורחב יותר מהקשר שלו לנהר הירדן ולירקון. תחשבו גם על זה. אל תיתנו לפחד ולסטיגמות לנהל אתכם.
הדבר הפחות טוב בעיניי הוא שאין ברשימה אף נציג של התנועה הקיבוצית במקום ריאלי. אין שום נציג או נציגה ל־260 קיבוצים אחרי השנים הללו שבהן נתגלתה התנועה הקיבוצית במלוא אחריותה ותפארתה, מניר עוז ובארי בדרום ועד משגב עם ומנרה בצפון.
6. כשם שאינני מתבייש להצהיר בפניכם שאני מתרגש עד דמעות כשתזמורת צה"ל צועדת בסך ומנגנת את "מארש צה"ל", כך אני מצהיר שאני נרגש עד דמעות כשעולה על הקרקע קיבוץ חדש. אבא שלי יעקב ז"ל, פלמ"חניק ממקימי קיבוץ מלכיה באצבע הגליל, נהג לספר לי כיצד התרגש כשלקחו אותו ואת חברי ההכשרה בגבעת חיים על עגלת טרקטור לטקס העלייה על הקרקע של קיבוץ המעפיל, הסמוך לקיבוצי להבות חביבה – וזה כנראה מידבק.
התרעות פיקוד העורף