האם נבלה את הקיץ הזה שוב בממ"דים, באזורים המוגנים, כשהעסקים סגורים, המפעלים מושבתים, והחיים נעצרים. ובעיקר, מה שמעניין את העם הוא מתי הסיוט הנורא הזה, שנמשך כבר שלוש שנים, יסתיים. מתי נשוב להיות עם נורמלי, שחי חיים נורמליים במדינה נורמלית?
ברור לכל עין מתבוננת שהמדינה שקועה במציאות קשה שכמוה לא ידעו כאן מיום הקמתה. העם שסוע וקרוע לגזרים ומגזרים, העם בפוסט-טראומה קשה, עטוף בשנאה פנימית, שמלווה בפשע ובאלימות גואה, עם עשרות נרצחים ללא מענה. מציאות שמוכיחה שביטחון הפנים מאיים על החיים לא פחות מהאיום החיצוני.
בתמונת המצב שמתקבלת קשה להתעלם מהתנהלות הממשלה לאורך השנים האחרונות. ממשלה שהובילה את המדינה בחוסר אחריות, שלא לומר ברשלנות פושעת, למציאות קשה שניכרת היטב בשעות אלה. כל אלה מתרחשים לנגד עינינו בשעה שאויבי ישראל לא מניחים לה וגם לא מתכוונים להניח לה לרגע. אדרבה, האיומים הולכים ומתגברים וכמוהם השנאה הגואה בעולם נגד יהודים.
כשמדינת ישראל ניצבת בפני מערכת בחירות קרובה וסוערת, שתהיה כשמן על המדורה הבוערת, המסקנה היחידה שמתקבלת היא לעצור הכל, להכריז על פסק זמן להתארגנות מחדש, לחשבון נפש, לטיפול בכל הנגעים שהממשלה היוצאת יצרה כאן, כדי להשיב למדינה הזו את השפיות ולהביא לצמיחה מחודשת.
הבעיה היא שישנם כאן לא מעטים, שמסיבות פוליטיות ברורות מעדיפים את המשך הלחימה עד להשגת "הניצחון המוחלט", בתקווה שזה יחלץ אותם ממצבם הפוליטי הקשה. במכונת הרנטגן שמשגרת לנו את תמונת המצב הנוכחית מהבהבות הנורות האדומות באיתותי אזהרה: "נא לטפל בדחיפות בבעיות של צה"ל, ביוקר המחיה, במערכת החינוך, במערכת הבריאות, בחברה הישראלית".
כפי שנראה, משיח לא יגיע לכאן בתקופה הקרובה. גם הגאולה לא נראית באופק. המזרח התיכון הוא אכן חדש, אבל לא כפי שציפינו. יותר מכל למדנו לאחרונה שוב ושוב שאין לנו על מי לסמוך, אלא על עצמנו. אבל כדי שזה יקרה, נדרש עם מאוחד, נחוש ואמיץ, שמוכן להקריב הכל כדי לשרוד מול אויבים רבים שמחכים לרגע שבו נגלה חולשה כדי להגשים את חלומם: השמדת מדינת ישראל.
התרעות פיקוד העורף