איראן מבקשת להבהיר כי אם יופעל עליה לחץ צבאי או כלכלי, היא מסוגלת להרחיב את שדה הקרב הרבה מעבר לישראל ולמפרץ הפרסי. פגיעה בצירי שיט, בתשתיות אנרגיה ובכלכלה העולמית היא מבחינתה מנוף לחץ על וושינגטון ועל מדינות אירופה.
השאלה הגדולה היא אם ארצות הברית תרחיב את התקיפות. להערכתי, כל עוד איראן ממשיכה לפגוע בכוחות אמריקאיים, בספנות בינלאומית ובבעלות בריתה של וושינגטון, הסיכוי לתקיפות אמריקאיות נוספות גבוה מאוד. עם זאת, אין אינטרס אמריקאי לפתוח במלחמת כיבוש או במהלך שמטרתו הפלת המשטר.
המטרה האמריקאית צפויה להישאר מוגבלת: שחיקה שיטתית של יכולות הטילים, מערכי הפיקוד והתשתיות הצבאיות של איראן, תוך שמירה על מרחב להכנסת דיפלומטיה אם טהרן תשנה כיוון. לדעתי, הסכסוך הפנימי בין המתונים לקיצונים באיראן אינו מאפשר פשרות.
ישראל, מצידה, צריכה להבחין בין רצון ליכולת. היא תמשיך לפעול בכל מקום שבו תזהה איום ישיר, אך תעדיף שהאמריקאים יובילו את המערכה הרחבה. אם איראן תבצע מתקפה ישירה נוספת על ישראל, או תפעיל מתקפה משמעותית באמצעות שלוחותיה, ירושלים לא תישאר מאחור.
ובכל זאת, למרות הרעש, אינני סבור שאנו בדרך למלחמה אזורית כוללת. איראן מבינה שמלחמה כזו עלולה לסכן את עצם שרידות המשטר. ארצות הברית, אחרי שני עשורים של מלחמות במזרח התיכון, אינה מחפשת כיבוש נוסף. לכן התרחיש הסביר ביותר הוא המשך של מלחמת התשה: עוד תקיפות, עוד סיכולים, עוד פגיעה בכלכלה האיראנית, עוד ניסיונות איראניים להפעיל שלוחות ולפגוע בנתיבי הסחר.
האם יימשך גם המשא ומתן? נראה שכן. במזרח התיכון מלחמה ודיפלומטיה אינן סותרות זו את זו - הן מתנהלות במקביל. ההיסטוריה מלמדת שכמעט כל הסכם משמעותי באזור נולד דווקא אחרי תקופה של הפעלת כוח. השאלה היא מי ימצמץ ראשון: איראן, שתידרש לבחור בין שחיקה אסטרטגית ובין ויתורים כואבים, או המערב, שיצטרך להחליט אם הוא מסתפק בהרתעה, או פועל לשינוי יסודי של מאזן הכוחות במזרח התיכון.
התרעות פיקוד העורף