קצת התאכזבתי בפרק הראשון, לא זה מה שציפיתי מהתת־רמה הגבוהה יותר של “הפשוטע" שהכרתי ברשת. אבל היו הברקות. שורה כמו: “זו לא שיחה שאפשר לנהל פנים אל פנים, זו שיחה לוואטסאפ", שווה הכל. לא היו חייבים להוסיף שיש אימוג'ים. כתבתי במדורנו זה על “הפשוטע" כבר לפני יותר משש שנים, ביוני 2020. איש כמעט לא הכיר את השם הזה אז.
יש בדור הצעיר מקומות שבהם פורחים ניסוחים ושפה מפתיעים שתענוג לקרוא או לשמוע. הרבה מן הצל"שים לכתיבה רעננה וחדשנית שייכים בדור הצעיר הזה לנשים הכותבות טקסטים. הטקסטים של “הפשוטע" פורסמו בלי שנודע מי כתב אותם, וגם נכתבו בלשון נקבה. לכן טעיתי לחשוב שזו בחורה.
לדעתי, קשה לסתור את העובדה שאני בין הראשונים המעטים שכתבו על “הפשוטע" בעיתונות הארצית. לא תצליחו לקלקל את ההנחה הגאה הזו שלי.
כמי שחשף את התופעה ציפיתי ליותר, זאת אומרת לפער גדול הרבה יותר מתסריט כמו של “חינה אמריקנית", אבל בכל זאת התפעלתי מכמה מצבים ומכמה וכמה וכמה משפטים בסדרה. אומנם הסדרה מבוססת על מתכונת בנאלית יותר מאשר צפיתי מ"הפשוטע". סיפור אוטומטי על בחורה מעיר קטנה שמגיעה לתל אביב, על דייר בעייתי בדירת שותפים או על פרחה (צ'אחלה) שלומדת באוניברסיטה אליטיסטית.
בהערה מוסגרת אני לא מתאפק לציין שנשיא בית המשפט העליון השנוי במחלוקת יצחק עמית הזכיר לאחרונה בנאומו בטקס הסמכת עורכי הדין החדשים את הסרט “לא רק בלונדינית", סרט שבו העלילה היא על פרחה (צ'אחלה) שלומדת באוניברסיטה אליטיסטית. נקודה לטובת יצחק עמית. אכן, הפרק הראשון בסדרה של “הפשוטע" נקרא: “לא רק שחורדינית".
“הפשוטע" בסדר. בסדר גמור. ממליץ לראות. יש העוויות, ויש מצבים שמנחשים לפני שהם התחילו, יש הרבה מלאכותיות בטעם ביסלי גריל, אבל בשביל הרגעים המוצלחים, בזכות מילים בטוחות בעצמן, שווה לראות.
בקיצור, יש עניין שבכל זאת מאחד את הישראלים. המחלוקת גדולה, יש מפלגות מימין, משמאל, מימין שהוא שמאל, שמאל שהוא ימין. יש גם מפלגה שעומדת לקחת את הקולות של אלה שלא יתמכו במפלגה המתחזה לימין, או מתחזה לשמאל.
כמובן שאחרי תחרות הבישול יהיו עתירות על ההחלטה. העניין יעבור לבית המשפט העליון, ואז שופטי בית המשפט העליון יטעמו את המאכלים. ומה שיהיה טעים לשופטי בית המשפט העליון יקבע. זה אשר בישל אותה הוא מנהיג ישראל הבא. ועל החלטות טעם בית המשפט העליון אסור לערער, כי אז לאן נגיע. פתרון יותר טוב מזה יש לכם? אתם יכולים להציע אותו. תודה.
צפיתי בטלוויזיה במוצ"ש האחרון בסרט היפה הזה, (בהוט. סרט חדש יחסית, שעלה בצרפת לפני פחות משנתיים). כאשר המשפט הזה נשמע בו רשמתי אותו מיד, ושאלתי את עצמי: ומה המצב בישראל? בדקתי בכמה מקורות. זה נכון גם בישראל. לפי החישוב הנמוך ביותר עלות אסיר היא כ־12,500 שקל לחודש. חישוב אחר, מעודכן יותר, מצביע על 19 עד 20 אלף שקל לחודש.
הכותב לא רוצה שאזכיר את שמו המלא, ולכן נסתפק בראשי התיבות ד"ב. אהבתי את הדימוי החדש לי בשלולית: “דמעות נאספות כמו נעלי זכוכית". אהבתי את האיחוי בין נשיקה לקפיצה, וגם את כותרת השיר “דו חיים". בקיצור, אהבתי.
התרעות פיקוד העורף