לפעמים תינוק אחד מצליח לגרום לך לחשוב על מאה שנים | יונה ברטל

זה קרה לי השבוע. חברה יקרה, שנלחמה כלביאה כדי להגשים את חלום האמהות, ילדה בן. נסיך קטן, יפה עיניים. כשהבטתי בו, חשבתי לעצמי: אם התחזיות של עולם הלונג'ביטי יתממשו, ייתכן שהתינוק הזה יחיה מאה שנים, אולי אפילו יותר. איזו מחשבה מסחררת. דור שנולד אל תוך מציאות שבה חיים של מאה שנים כבר אינם חלום, אלא אפשרות ממשית.

אני מביטה סביבי ושואלת את עצמי לא רק כמה שנים יחיה הילד הזה, אלא באיזה עולם הוא יחיה. הרי אנחנו חיים במזרח התיכון, אזור שמתקשה לזכור מהי שגרה. העולם כולו נעשה אלים, קיצוני ומקוטב יותר. מנהיגים מבקשים כוח ושליטה, דיקטטורות מתחזקות, תעשיית הנשק הופכת מתוחכמת ומסוכנת יותר, והבינה המלאכותית שנועדה לסייע לאדם כבר מעוררת שאלות בדבר היכולת שלנו לשלוט במה שיצרנו

ומעל כל אלה ניצב כדור הארץ שלנו. כדור עייף, מתחמם וזועק לעזרה. שריפות הענק, גלי החום, השיטפונות ורעידות האדמה כבר אינם אירועים חריגים. הם הופכים לשגרת חיינו. ובכל זאת, נדמה שהעולם ממשיך להתווכח במקום לפעול.

אז מה צפוי לילדים שנולדים כיום? האם הם יזכו ליהנות מהישגי המדע, או שייאלצו להתמודד עם המחיר הכבד של הכישלונות שלנו? אין לי תשובה, אבל יש לי אמונה

תוכנית עבודה

זכיתי לעבוד שנים רבות לצד שמעון פרס, ואחד המשפטים שלו מלווה אותי כמעט בכל יום "אופטימיות היא תוכנית עבודה". לא משאלת לב. לא תקווה פסיבית. תוכנית עבודה

זה אומר שכל אחד מאיתנו צריך להתחיל בבית. במשפחה. עם הילדים והנכדים. לדבר על כבוד האדם, על אהבת הזולת, על אחריות, על סובלנות ועל ערבות הדדית. להזכיר שהקדמה האנושית אינה נמדדת רק במהירות המעבדים או בפריצות הדרך של המדע, אלא גם ביכולת שלנו להישאר בני אדם. כי בסופו של דבר, השאלה החשובה ביותר אינה אם הילדים שנולדים היום יחיו מאה שנים.

השאלה היא איזה עולם אנחנו בונים עבור כל אחת ממאה השנים האלה. ואולי דווקא עכשיו, כשאנחנו מתקרבים לעוד מערכת בחירות, זו הזדמנות לעצור ולשאול את עצמנו לא רק מי מבטיח לנו יותר, אלא מי ראוי להנהיג אותנו. איזה אדם אנחנו מבקשים שיעמוד בראש המדינה. איזו נבחרת אנחנו רוצים שתעצב את עתיד ילדינו.

מעבר לוויכוחים, לסיסמאות ולרעש האינסופי, כדאי שנחזור לשאלות היסוד: האם המנהיגים שלנו יודעים לאחד ולא רק להפריד? האם הם מציבים את טובת המדינה מעל טובתם שלהם? האם הם משמשים דוגמה אישית ומגלים יושרה, אחריות, ממלכתיות וחמלה?

הבחירה שלנו איננה רק בקלפי. היא גם הבחירה היומיומית שלנו כחברה. לבחור בשיח מכבד במקום בשנאה, בערבות הדדית במקום באדישות, באחריות במקום בהסתה ובתקווה במקום בייאוש. אם נאמץ את תוכנית העבודה הזו בבית, בבית הספר, ברחוב, במקומות העבודה וגם בקלפי - אולי נצליח להעניק לילדים שנולדים היום לא רק חיים ארוכים יותר, אלא גם מדינה וחברה שיהיו ראויות לאריכות הימים הזו.

זו האחריות שלנו. זו הבחירה שלנו. וזו המתנה הגדולה ביותר שנוכל להעניק לדור הבא.