שאלה גדולה היא כיצד תפרש כל אחת מהשלוש את מחויבויותיה בהינתן התקפה על אחת מהן, לדוגמה, תקיפות איראניות נגד מטרות סעודיות. יש להניח שהשתיים האחרות לא ימהרו למלחמה למרות נוסח ההסכם. אולם אין לזלזל במוטיבציה המשותפת, שדחפה אותן להסכם זה.
כל אחת מהמדינות הגיעה לטקס החתימה מכיוון אחר. סעודיה הגיעה מנקודת חולשה לנוכח העובדה שהמלחמה באיראן לא פסחה עליה, למרות יחסיה האסטרטגיים עם ארצות הברית. יתר על כן, תוצאות המלחמה עד כה אינן מרנינות, מה שמחייב את ריאד להיערך ליום שאחרי.
מבחינת הסעודים, שיתוף הפעולה הביטחוני עם טורקיה ופקיסטן עשוי לספק מרכיב הגנתי והרתעתי נוסף. סעודיה מקיימת שיתוף פעולה הדוק עם פקיסטן לאורך שנים. עם טורקיה יחסיה הפכפכים, אף ששתי המדינות הצליחו להתגבר על חילוקי הדעות ולשתף פעולה באזור.
טורקיה מודאגת אומנם מאי-הבהירות בעניין הכיוון שאליו צועד המזרח התיכון, אבל רואה - בצדק, מבחינתה - הזדמנות לחזק את מעמדה האזורי, כולל מול נאט"ו ואירופה בכלל. פקיסטן היא המרוויחה העיקרית מהמלחמה. אסלאמבאד ניצלה במהירות ובתבונה את הוואקום שנוצר בתחום התיווך, והיא מוסיפה לפעול באינטנסיביות בין טהרן לוושינגטון, וגם מול מדינות האזור.
ארצות הברית נתפסת מבחינות רבות כמצויה בעמדת חולשה. חוסר הצלחתה, לפי שעה, במלחמה, וההישגים המסתמנים לאיראן דוחפים מדינות באזור להיערך לבאות. בהיעדר חלופה מעצמתית, מה שנותר להן הוא להסתמך יותר זו על זו, גם כשלא ברור אם זה יספיק.
מקומה של ישראל בתחשיב האסטרטגי אינו נפקד. התנהלותה האגרסיבית וההרפתקנית, בראייתן של שלוש המדינות, מציבה סימני שאלה מרובים בעניין המדיניות שיש לעצב כלפיה. דבר אחד ברור: מניות ישראל בריאד נמצאות בירידה.
שאר המדינות באזור עוקבות בדאגה אחר ההתפתחויות. כדאי לשים לב לפעלתנות האזורית של מצרים, דבר חיובי כשלעצמו, שמעיד כי בקהיר חשים בדאגה הרבה בריאד. המצרים מובילים כצפוי את התיווך מול רצועת עזה, אבל הם הפשילו שרוולים גם מול סוריה ולבנון. קטאר מוסיפה לעסוק במלאכת התיווך המוכרת, אולם בפרופיל נמוך בהרבה, לקח מהשלכות המלחמה עליה ומהתחושות החמוצות בארצות הברית ובישראל כלפיה.
התרעות פיקוד העורף