נניח שהמצב הנוכחי נמשך. שני נתיבי הגישה הימיים לחצי האי ערב בפועל חסומים, וההשלכות הכלכליות העולמיות מצטברות. כל שבוע נוסף של שיבושים מעלה את פרמיות הביטוח, מאריך נתיבי שיט, מזין אינפלציה עולמית, ופוגע בשווקים - מדשנים ועד דלק למטוסים.
החות'ים הם הבעיה המיידית ביותר. הם יכולים לשתק את התנועה בתעלת סואץ ולשלול ממצרים מטבע חוץ שהיא זקוקה לו נואשות. יש סיכוי לא רע שנאט"ו הפעם יירתם לעזור לסעודים ולמצרים.
ואז ישנו גם חיזבאללה. מה שנתפס במשך שנים כבעיה ישראלית בלבד, ממוסגר מחדש כמאמץ להשבת הריבונות הלבנונית, בעזרת סוריה. המיליציות הפרו-איראניות בעיראק הן חזית שלישית: ככל שהן מגבירות את התקפותיהן על מתקנים אמריקאיים וקווי אספקה של הקואליציה, וושינגטון מתגברת את נוכחותה בכורדיסטן העיראקית. יש תסבוכת: טורקיה, חברת נאט"ו, מתעבת את הכורדים, וכעת יש לה ברית הגנה עם סעודיה ופקיסטן. לא ברור כיצד כל זה מסתדר.
קואליציית הנגד מתגבשת
רוסיה, סין וקוריאה הצפונית מבינות שיש להן אינטרס אסטרטגי משותף: אף אחת מהן אינה רוצה לראות את המשטר האיראני קורס תחת לחץ צבאי אמריקאי, כשארה"ב יוצאת מן המפרץ עם השפעה מוגברת על אחד מנתיבי האנרגיה החשובים בעולם. כולן גם מבינות שעימות ממושך שואב משאבים שוושינגטון הייתה יכולה להפנות לזירות אחרות.
בייג'ינג יכולה פשוט להרחיב את אספקת האלקטרוניקה הדו-שימושית, הציוד התעשייתי, הכטב"מים, טכנולוגיות הטילים, הסיוע הלווייני, התמיכה הפיננסית והמודיעין, ובמקביל להעניק לאיראן הגנה דיפלומטית מפני ניסיונות במועצת הביטחון של האו"ם להעניק לגיטימציה לפעולה צבאית רחבה יותר.
קוריאה הצפונית משתלבת באופן טבעי, לאחר שכבר הוכיחה את נכונותה להחליף תחמושת ארטילרית, טילים בליסטיים וכוח אדם - בסיוע כלכלי רוסי ובטכנולוגיה צבאית מתקדמת. כך נוצר ציר שחבריו מסייעים זה לזה, משום שכל אחד מהם מרוויח משחיקת היכולת הצבאית והפוליטית של ארה"ב ובעלות בריתה.
המלחמות מתחילות להתמזג
הקרמלין מזהה הזדמנות. אחרי יותר מארבע שנות התשה, אמריקה, המחויבת יותר ויותר למפרץ הפרסי, ואירופה, שמחסני הנשק שלה נמתחים על פני כמה זירות - נעשות פגיעות. רוסיה פותחת במתקפה הגדולה ביותר שלה מאז החודשים הראשונים של הפלישה, ובמקביל מגבירה את הלחץ לאורך הגבול המזרחי של נאט"ו דרך בלארוס וקלינינגרד - המובלעת שלה שבין ליטא לפולין.
אז גם סין מזהה הזדמנות. מצור ימי הולך וגובר על טאיוואן בוחן את נחישותה של ארה"ב ומפעיל לחץ כלכלי עצום על האי. וושינגטון אינה יכולה לעמוד מנגד. כוחות ימיים ואוויריים אמריקאיים מוזרמים למערב האוקיינוס השקט, לצד תמיכה יפנית ואוסטרלית. משאבים הנחוצים בדחיפות באירופה ובמזרח התיכון מתחרים כעת בדרישות דחופות לא פחות במזרח אסיה.
הכפתור האדום
אירופה נלחמת ברוסיה על עתידה של אוקראינה ועל ביטחונה של החזית המזרחית של נאט"ו. ארה"ב ויפן מנסות למנוע את סיפוחה בכוח של טאיוואן, תוך שמירה על חופש השיט במערב האוקיינוס השקט. כוחות אמריקאיים וכוחות הקואליציה נותרים מעורבים עמוקות במזה"ת, בניסיון לפתוח מחדש את מצר הורמוז ואת הים האדום תוך בלימת איראן ורשת שלוחיה האזוריים. קוריאה הצפונית מסייעת לרוסיה, סין מחזיקה את איראן, והממשלות הערביות מתיישרות יותר ויותר עם הקואליציה המערבית, משום שכלכלותיהן שלהן תלויות בחידוש המסחר הימי.
פיגועי טרור נגד מטרות אמריקאיות, אירופיות או של בעלות הברית, הופכים לאפשרות סבירה יותר ויותר. מבחינה פוליטית, כמעט שאין חשיבות לשאלה אם מתקפות כאלה מוכוונות בידי ממשלות, מעוּדדות באמצעות ארגוני שליחים, או פשוט מקבלות השראה מן העימות הרחב יותר. דעת הקהל בעולם הדמוקרטי מתחילה לדרוש תגובה חריפה יותר, פעולות צבאיות רחבות יותר ויעדים פוליטיים שאפתניים יותר. מתקפה גדולה מספיק עלולה לעורר היסטריה. דיבור על נשק גרעיני כבר אינו טאבו.
כך, מלחמה שהחלה בציוץ של הנשיא טראמפ לאחר טבח מפגינים, הופכת למאבק אסטרטגי עולמי המשתרע מן הים האדום ועד מזרח אירופה ומערב האוקיינוס השקט. אף אחת מן המעצמות הגדולות לא יצאה לדרך מתוך כוונה לפתוח במלחמת עולם. כל אחת מהן פשוט נקטה את מה שנראה לה כתגובה הגיונית למשברים המיידיים שניצבו בפניה. זה לא חייב להתפתח כך. מצור מקיף על איראן עשוי עדיין להתברר כחלופה עדיפה למלחמת עולם - או לכניעה מבישה.
התרעות פיקוד העורף