בפרשות הנחמה שאנו קוראים בשבועות אלה מופיע בין השאר הפסוק הבא: “אין מנהֵל לה מכל בנים ילדה, ואין מחזיק בידה מכל בנים גדלה” (ישעיה, נא, יח). ציון, ירושלים, כנסת ישראל, מזוהות על ידי נביא הנחמה הגדול כחסרות הנהגה ראויה. מעניין שהשימוש במושג “מנהל” אינו שגור כל כך בנבואה, ומתאים באופן מדויק לשִיח של ימינו בדבר הצורך בהנהלה טובה לכל גוף ציבורי או עסקי.
משבר הנהגה בולט בזמננו במדינות רבות, כולל באלה הנחשבות למתקדמות ביותר מבחינה משטרית. ולא רק זאת, אלא ששגיאות קשות בניהול ענייני החוץ והפנים חלות בכל המדינות הבולטות, הדמוקרטיות ואלה המתיימרות להיות דמוקרטיות.
הבעיה היא שהאשמת יתר עלולה לגרום לתגובה של אטימות וזלזול לא רק מצד המבוקרים (ולזה אנו רגילים, לצערנו) אלא גם מצד אזרחים רבים, החשים שאולי אין מדובר בביקורת עניינית, כי אם ברדיפה מתוכננת וקבועה. תחושה זאת עלולה לסכן את הצורך הדחוף והחיוני בהחלפת השלטון בבחירות הקרובות.
לא כל שטות הנעשית על ידי שרי הממשלה ושלוחיהם ראויה לאותה ביקורת קיצונית. חלק מהשגיאות, גם בהיותן מזיקות, מתרחשות בזירות שלטוניות נוספות. אין בכך נחמה ואף לא סיבה למחילה, אבל יש צורך בקביעת סדר עדיפויות ברור.
העיקר שיש להתרכז בו בתקופת הבחירות הזאת הוא הכישלון היסודי של ההנהגה הנוכחית בנאמנות ובסבירות כלפינו. ראשי השלטון אינם מקיימים את הציווי היסודי שהוטל על מלך ישראל “לבלתי רום לבבו מאֶחיו ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל”.
האופן שבו הם מתייחסים לרבות מהמצוקות של אזרחי המדינה מביע יוהרה וזחיחות דעת קשות. הסבירות – לא כמונח משפטי, אלא כדרישה אנושית – התמוססה. העיסוק האובססיבי בשמירת השלטון בכל מחיר כמעט חורג מכל מה שהיה מקובל כאן זמן רב. השימוש במחלוקות פנימיות לצורך חיזוק פוליטי נוגד את מורשתנו בצורה חריפה.
המגמה שלנו כמדינה יהודית ודמוקרטית היא לשוב לשלטון הגון וסביר, שאגב היה נחלת מפלגת הליכוד בעברה. גם הפיצול המסתמן בקרב מפלגות האופוזיציה מעורר דאגה רבה כיוון שהוא נובע לא מהעיקר ההכרחי, אלא מכל מיני תוספות ותיקונים שכעת אינם חיוניים.
התרעות פיקוד העורף