איראן יכולה לנסות ליזום מהלך מוגבל – באמצעות טילים, כטב"מים, המיליציות בעיראק, חיזבאללה או החות'ים – לא כדי לנצח את ארצות הברית וישראל, אלא כדי להוכיח שהיא עדיין מסוגלת לשבש את המזרח התיכון. מטרתה תהיה להעלות את מחיר העימות, לייצר לחץ פוליטי בוושינגטון ולחזור לשולחן המשא ומתן מעמדת כוח, בראייתה לפחות. ניתוחים עדכניים אכן מצביעים על הכנות איראן להרחבת המערכה באמצעות שלוחיה באזור.
ומה תעשה ישראל? היא לא תוכל להרשות לעצמה מצב שבו איראן משקמת את יכולותיה מתחת להפסקת האש. אם ייפתח סבב נוסף, ישראל צפויה לפעול מהר יותר, עמוק יותר ובאופן ממוקד יותר נגד מקורות האיום. ישראל תעדיף מלחמה קצרה ועצימה על פני מלחמת התשה שבה העורף הישראלי משלם את המחיר במשך חודשים.
אבל איראן אינה פועלת רק מול ישראל. לבנון עלולה להפוך שוב לחזית. חיזבאללה נחלש משמעותית, אך עדיין מסוגל להעלות את מחיר המלחמה ולייצר התשה ממושכת. במקביל, סוריה הופכת לזירת מאבק חדשה, המשטר בדמשק מנסה לבסס ריבונות ולמנוע הברחות נשק לחיזבאללה, בעוד איראן ושלוחיה מנסים לשמר את המסדרון האסטרטגי שלהם לטובת הפרוקסי.
גם בזירת אירופה המשחק משתנה. אירופה תיאלץ להתמודד בשנים הקרובות לא רק עם טרור, אלא גם עם שילוב מורכב יותר של הקצנה אידיאולוגית, רדיקליזציה ברשת, הגירה, פשיעה וחדירה של גורמי טרור. האתגר האירופי יהיה להילחם באסלאמיזם הקיצוני בלי להפוך את המאבק למלחמה נגד האסלאם או נגד מיליוני מוסלמים החיים ביבשת.
בסופו של דבר, המזרח התיכון אינו עומד בפני שאלה של "מלחמה או שלום". השאלה היא איזה סוג של מלחמה יגיע, ומתי. איראן זקוקה להסכם, אבל גם להישג. טראמפ רוצה עסקה, אבל לא בכל מחיר. ישראל רוצה למנוע מאיראן להשתקם. סעודיה רוצה שקט, אבל לא תסכים לחיות תחת איום חות'י. וסוריה ולבנון מנסות להיחלץ מהמטרד האיראני.
לכן, ההערכה שלי היא שהחודשים הקרובים יהיו חודשים של משחקי עצבים, משא ומתן ואיומים, אבל גם של הכנות קדחתניות למקרה שהדיפלומטיה תיכשל. במזרח התיכון, הבעיה היא לא שהשחקנים אינם יודעים איך לעצור מלחמה. הבעיה היא שכל אחד מהם מנסה לוודא שהצד השני יהיה זה שיעצור ראשון.
התרעות פיקוד העורף