כאשר רשתות חברתיות, חשבונות פיקטיביים וכלי תקשורת מגויסים פועלים שוב ושוב כדי להפוך טענות כוזבות ל"עובדות", וכאשר המטרה היא לערער את אמון הציבור במוסדות המדינה וביריבים פוליטיים - זו כבר אינה רק בעיה של איכות השיח. זו דמוקרטיה במתקפה.
ישראל אינה ערוכה לכך. דוח מבקר המדינה שפורסם ביולי 2026 קבע כי ההיערכות הלאומית להתמודדות עם השפעה זרה במרחב הדיגיטלי לוקה בחסר באופן מהותי. למרות שהאיום מוכר למדינה כבר שנים, עדיין אין מדיניות לאומית סדורה ואין גורם ממשלתי שמוביל את ההתמודדות הבין־ארגונית.
ראשית, נדרשת רשות מקצועית ועצמאית להגנת מרחב המידע, שתדע לזהות ולחקור רשתות בוטים, זהויות פיקטיביות, Deepfakes, התחזות, קמפיינים מתואמים, התערבות זרה ומימון סמוי. אבל הגבול חייב להיות ברור: הרשות תחקור ותתריע, היא לא תקבע איזו עמדה פוליטית היא "אמת".
בית הדין לא יהיה "בית משפט לאמת". "הממשלה הורסת את המדינה" או "בית המשפט פועל באופן פוליטי" הן דעות שאין לשופט מקום להכריע בהן. סרטון AI המציג אדם אומר דברים שמעולם לא אמר, מסמך מזויף או ייחוס הרשעה פלילית שלא הייתה – הם עניין אחר.
שלישית, צריך להחזיר משמעות לאחריות העיתונאית. עיתונות חופשית היא ממערכות ההגנה החשובות של הדמוקרטיה, אבל חופש אינו פוטר מאחריות. כאשר כלי בעל חזות חדשותית מפיץ טענה עובדתית כוזבת, עליו להיות מחויב לתקן אותה באותה בולטות שבה פורסמה. אין לתת לממשלה סמכות לקבוע מי עיתונאי ומי אינו עיתונאי. במקום זאת יש לחזק את מועצת העיתונות ואת בית הדין לאתיקה ואת סמכותם לתת משמעות מעשית לכללים של בדיקת עובדות, זכות תגובה ותיקון טעויות.
וחמישית, בישראל יש גם ממד ביטחוני שאי אפשר להתעלם ממנו. פרסום מיקום כוחות, יכולות מודיעיניות או מידע מבצעי עלול לעלות בחיי אדם. הצנזורה הביטחונית אינה צריכה להפוך לכלי נגד ביקורת או נגד "פייק ניוז", אבל במקום שבו פרסום מידע אסור מטעמי ביטחון ממשיים, הכללים חייבים להתאים למציאות שבה מידע יכול להגיע בתוך דקות למאות אלפי אנשים.
המערכת הזאת אינה צריכה להגן על ימין מפני שמאל או על שמאל מפני ימין. היא צריכה להגן על כללי המשחק עצמם. בעידן שבו השקר יכול להקיף מדינה בתוך שעות, גם הדמוקרטיה חייבת ללמוד להתגונן בתוך שעות. דמוקרטיה חופשית אינה חייבת להיות דמוקרטיה חסרת הגנה.
התרעות פיקוד העורף