הטור הזה נכתב בשבוע האחרון של חודש אלול, חודש הסליחות, ומתפרסם בסוף השבוע שבין כסה לעשור, באמצע עשרת ימי תשובה, ימים של חשבון נפש, ששיאם ביום הכיפורים.
אודה מראש שככל שמדובר ביחסים שבין אדם למקום, במובן ההלכתי שלו, אני "צדיק" קטן מאוד. זאת מאחר שאיני מאמין בכוח עליון, ועוד פחות מכך בחוקים שניסחו בני אדם בשמו. אלא שאם מרחיבים את "המקום" גם לחוקי המדינה, בבחינת הריבון ולא ריבון העולמים, הרי שאני משתדל מאוד להיות אזרח שומר חוק.
ההשתדלות שלי, כמו של רובנו, הופכת למשימה מחייבת הרבה יותר כאשר מדובר במצוות שבין אדם לחברו. מה ההבדל? ובכן, זה כמו ההבדל בין לחנות בחניית נכים לבין חניה במקום אסור, באופן שאינו מפריע לאיש, רק משום שלבלר החליט להורות לעובד קבלן לצבוע אבן שפה תחומה בין שתיים לבנות, באדום ולא בכחול. בעוד השנייה היא עבירה שבין אדם לחברו, הראשונה היא כעבירה בין אדם למקום.
מקובל לחשוב שחיבוטי נפש וייסורי מצפון בערב יום הכיפורים שמורים רק לאנשים דתיים, ולא היא. כי ככל שסביר להניח שמי שמייחס חשיבות מכרעת ליום שבעיניו הוא קדוש, מתייסר יותר, הרי שייסורי מצפון שמורים לכל בעל מצפון באשר הוא, חילוני כדתי.
התחקות אחר הלחן מביאה אותנו לבקש סליחה ממי שהפליא להלחין בלדות למילים של כותבים ענקיים, אך למרות זאת נותר באלמוניות יחסית, עודד לרר (שנולד בשנת לידת השיר). לרר כתב את הלחן גם לשירים כמו "שיר כלולות" למילים של נסים אלוני (שיר שביצע זמר צעיר בשם יזהר כהן, כחמש שנים לפני "אבניבי" בפסטיבל הזמר של שנת 1973) ו"את הלילה שלך מרגיעים", למילותיו של נתן אלתרמן, שאותו ביצע בכישרון רב יוסי בנאי.
אז סליחה אחת מלרר המוכשר כבר ביקשתי - גם בשמכם - אבל לסליחתו של מי כיוונה המשוררת? "אם היו עינויים הם הפליגו אליך, מפרשי הלבן אל האופל שלך. תנני ללכת, תנני ללכת, לכרוע על חוף הסליחה", כתבה גולדברג. מכיוון שלא פירשה את הכתוב בחייה, הותירה את חוקרי הספרות להתווכח ביניהם בשאלה אם בגלל כמה תיאורים שניתן לפרש כארוטיים השיר נכתב לאהוב ליבה (גולדברג מעולם לא נישאה ולא הביאה לעולם ילדים, אם כי הפליאה לכתוב להם שירים).
יש הטוענים כי כתבה אותו לאביה, שסבל מנפש מסוכסכת בגין פוסט-טראומה, אחרי שעונה על ידי חיילים ליטאים מהצבא "הלבן" האנטי-קומוניסטי ונותר ערירי באירופה לאחר עלייתה לארץ ישראל, בשנת 1935. מה ייסר את נפשה של גולדברג עד כדי כך שהוציא מתוכה את המילים הלבנות כחולצה שלובשים יהודים מאמינים לבית הכנסת, עת מתקדש עליהם יום הכיפורים? זאת כנראה שלעולם לא נדע. לעומת זאת, מה מייסר את נפש האדם, בין שהוא מאמין בשכינה ובין שלא, קל יותר לנחש.
לא רק הוריי נאספים אל חלומותיי, אלא גם אחרים, שמחמת צנעת הפרט (שלהם) לא אזכיר כאן באופן שעלול לזהותם. בקשת סליחה היא לעיתים משימה קשה, אבל יש קשות ממנה, כמו לדעת לסלוח. שתי אלה קשות שבעתיים כאשר הן נדרשות מכל הלב, מתוך חרטה או מחילה אמיתיות ולא מן השפה ולחוץ.
לכן אזכיר רק עוד אדם אחד שראוי הן לבקשת סליחה והן שנדרש ממנו למחול: אני. כן, אנחנו חשים לעיתים קרובות מדי אשמה על "פשע" שאין חמור ממנו, הרצון להיות מאושרים. ובכן, הנה משהו שלמדתי רק לאחרונה: כדי להיות מאושר עליך ללמוד לסלוח למי שלפעמים הכי קשה למחול לו על עוונותיו, לעצמך
התרעות פיקוד העורף