כשהייתי נערה, היה לי ווקמן ישן, אף אחד כבר לא השתמש בזה, הדיסקמנים נכנסו לאופנה ומיד אחריהם MP3 ועוד דברים שנעלמו כבר מן העולם. אבל לי היה ווקמן שמצאתי במגירת הכבלים שאסף אבא שלי באגרנות מזעזעת. בלילה, אחרי שעת כיבוי האורות, שלפתי את הווקמן שהחבאתי תחת מיטתי, כיסיתי את אוזניי באוזניות ספוג שגם הן עמדו להתפרק, וכיוונתי ל־103FM, תחנת הרדיו שאהבתי כל כך. היא הייתה היחידה שסיפורי חיים של אנשים עניינו אותה יותר מפוליטיקה או מוזיקה. לא יכולתי להעלות בדעתי שברבות הימים אגיש שם תוכנית שתשודר בכל רביעי במשך עשור.
יצא ככה שבשבועות האחרונים נכחתי בכמה חתונות, ראיתי את החתן והכלה, צעירים ממני בעשור, זוהרים, נרגשים ומאוהבים. חייבת להודות שבשתי חתונות מתוך הארבע שהייתי, הכלה שכחה את תפקידה והפכה למפיקת חתונות. היא ניהלה את הכל, אפילו אמרה לאביה מתי לנשק אותה, האיצה בחתן לכסות את פניה עם ההינומה וגנזה לעצמה את השכינה שבאה ברגעים הללו. זה קצת חרה לי. מאידך, בעבר הייתי בחתונות שבהן החתן צעד אל החופה, הסתחבק עם חברים שלו ואחרי שדרך על הכוס חיבק את משפחתו וחבריו לאהדת קבוצת הכדורגל, הכלה התאיידה לו מהתודעה, חיבקה את חברותיה וכבשה את מבוכתה. בין שני המקרים, אני מעדיפה את הכלה הלחוצה, הבריידזילה אם תרצו. כי האישה מהמקרה למעלה, היא לגמרי הכלה הנשכחת והמובכת.
ומתחשק לי להגיד להם את כל זה, לאלו הצועדים מחויכים ולחוצים לחופה, שיתאהבו במלוכלכים, שיהיה להם לאן לצעוד, לאן לשאוף, לאן להתנקות, והכל יחד, איש ואישה, יד ביד.
התרעות פיקוד העורף