הסטנדרט הכפול של נז"א: תעמולה עטופה בצלופן של תרבות ובחירה בנרטיב של האויב

לצאת בקמפיין הכפשה כשיודעים את המציאות כולה ובוחרים להציג תמונה המנוגדת לאמת ולהעלים כמעט לחלוטין את זוועות חמאס – זה איננו קולנוע וזו איננה אמנות. זוהי תעמולה אנטי־ישראלית, וגם הדרך הקלה ביותר בימינו להגיע אל השטיח האדום ולזכות במחיאות כפיים.

בצד ההכרה בחופש הביטוי, בחופש היצירה ובכוחה של ביקורת יש להבחין בין יצירה ביקורתית ובין יצירה המפנה מראש את גבה לחובה הבסיסית – אמירת האמת. כשיצירה המתיימרת להיות עיתונאית או אמנותית מתבססת על "עדויות" שלא ניתן לבחון את מקורן, שאין לדעת מי מסר אותן ובאילו נסיבות, היא אינה משרתת את האמת. היא מייצרת נרטיב שנקבע מראש.

הבעיה אינה עצם הביקורת על מדינת ישראל. במדינה דמוקרטית מותר לבקר את הממשלה, את מדיניותה וגם את הצבא, הכפוף לשלטון הנבחר. הבעיה מתחילה כשהביקורת מוחקת במכוון את ההקשר: הטבח, החטיפות, ההתעללות והעובדה שישראל נלחמת בארגון טרור שפעל מתוך אוכלוסייה אזרחית והפך אותה, במקרים רבים, לחלק ממערך המלחמה שלו.

להציג את ישראל כאילו היא משחקת בחייהם של תושבי עזה ללא הקשר וללא סיבה, זו בחירה בנרטיב של האויב. בחירה בעמדה נוחה המשרתת קהל שכבר אינו מבקש להבין את המציאות, אלא לאשר את שנאתו לישראל. אמנות אמיתית דורשת יושר. היא אינה חייבת להיות פרו־ישראלית, אך היא חייבת להיות נאמנה למציאות. היא אינה חייבת להגן על כל פעולה של ממשלת ישראל, אך חייבת להציג גם את מה שאינו נוח ליוצר, לקהל או לשופטים.

אויבי ישראל הבינו היטב את כוחו של מנגנון זה, ולא במקרה עטו על הסרט כמוצאי שלל רב. יצירה חד־צדדית יכולה להפוך לכלי רב־עוצמה במערכה נגד ישראל. הדבר מזכיר את שתיקתם של ארגונים וקבוצות ברחבי העולם, ובכלל זה ארגוני נשים, מול העדויות הקשות על ההתעללות והעינויים שעברו נשים ישראליות ב־7 באוקטובר ובשבי חמאס. כשההזדהות עם נשים וסבלן נעשית סלקטיבית מדובר בסטנדרט כפול ובשפל מוסרי.

השטיח האדום של ונציה יכול להעניק פרסים, מחיאות כפיים ותחושת ניצחון. אבל הוא אינו יכול להפוך שקר לאמת. מי שבוחר להעלים מחצית מהתמונה עלול להפוך את יצירתו לכלי בקמפיין נגד ישראל ונגד העם היהודי. המאבק על האמת אינו מאבק נגד האמנות. הוא מאבק על האפשרות של אמנות להיות אמנות, ולא תעמולה עטופה בצלופן של תרבות.