לאקינס, שהייתה גרפיקאית עם חיבה לאוכל, עיצבה תוויות מרהיבות; רוסו הייתה היזמית. לטוב ולרע. היו להן 7,600 דולר להתחיל איתם. רוסו תיאמה אירועים והזמנות ושקדה על ספרי החשבונות בחנות. לאקינס בישלה מבוקר עד ערב. היא לא בישלה בדירת מרתף מעופשת בלואר איסט סייד, אלה בדירה הגדולה והיפה שלה בבניין דקוטה היוקרתי. כיצד הגיעה לאקינס לדקוטה? כמו שאומרים באמריקה, זה לא עניינו של אף אחד. אבל ריצ'רד בעלה היה עשיר מהבית והזוג קנה שתי דירות סמוכות בדקוטה במחיר של 30 ו-50 אלף כל אחת.
כאשר עורך בהוצאת ספרים שאל את השתיים האם הן כותבות ספר בישול, ענתה רוסו באינסטינקט ללא כיסוי "כמובן", וחטפה בעיטה מתחת לשולחן מלאקינס שידעה שאין ספר בישול בכתובים. חמושות בבלוק כתיבה ובקבוק וויסקי, הקדישו השתיים סופשבוע לכתיבת ליין-אפ לספר בישול עתידי. הן היו להוטות להסביר מהם ארוגולה ופסטו וכיצד משתמשים ומכינים אותם.
היו להן הצעות מרתקות לזמנן: מדוע לא להגיש ארוגולה עם רוטב של שום-אנשובי, ולמה לא לשדך פסטו עם ביצים? כולן שאלות טובות אך לא הרות גורל. הן גם לא היו דרמטיות ונוקשות עם המתכונים שלהן: "קחו את המתכונים שלנו ועשו אותם שלכם. שפרו ושבחו אותם, זה יגרום לנו אושר גדול". השתיים לא נרתעו מ"טעמים גדולים". הן מתו על שום ולא חששו מאלכוהול, חמאה, שמנת ושמן זית. לא בני בית טבעיים באמריקה של שנות ה-80. המתכונים שלהן היו לשמונה סועדים לפחות, והצ'ילי היה ל"קהל" (4 קילו בשר טחון).
מתוך ההתרחשות המרתקת נולדו שלושה ספרי בישול, להיטים היסטריים, שמכרו ביחד כחמישה מיליון עותקים בשנות ה-90 בלבד. הספר הראשון ראה אור ב-1982 ולאקינס איירה אותו בעצמה. הספר נמכר בשני מיליון עותקים והחדיר לכל מטבח שחפץ בכך, את המתכונים המנצחים של שנות ה-80. ב-1986 ירשו לאקינס ורוסו את מדור הבישול של ג'וליה צ'יילד במגזין סוף השבוע של "הבוסטון גלוב".
כעת הן היו עורכות האוכל של עיתון חשוב. אחרי שגמרו לקדם יחד את ספר הבישול השלישי, "The New Basics", עברה רוסו למישיגן וייסדה מגזין לענייני אוכל. התהילה המשותפת הועילה לשתיהן, אך השותפות התפרקה. הן נשארו חברות טובות. לאקינס קיבלה מקדמה של 300 אלף דולר לכתוב ספר בישול שראה אור בתחילת שנות ה-90. הוא נקרא "בישול מסביב לעולם עם שילה לאקינס".
רוסו קיבלה מקדמה של 625 אלף דולר לכתוב ספר בישול בריא, "אוכל נהדר ובריא", כלומר נטול שומנים, מלח, סוכר ושאר רוצחים סדרתיים. הסתבר שרוסו, שמעולם לא בישלה ממש בשותפות, הפכה באמצע הדרך למיסיונרית של סגנון חיים בריא, דבר שנחשב בחוגים רבים כמכת מוות לאהבה אמיתית לאוכל טוב.
הרופאים הצילו את חייה, אבל לאקינס הייתה צריכה ללמוד לחיות מחדש: ללכת, לכתוב, לדבר. כדי לממש את כתיבת הספר על אוכל בעולם, היה עליה לטייל בו. אבל לאקינס לא הצליחה להגיע לבד לשירותים. אחרי תהליך שיקום ארוך, היא השלימה את מסעותיה בעולם, אספה את המתכונים הדרושים וחזרה לניו יורק לכתוב. רוכלים בשווקים אקזוטיים במרוקו, אינדונזיה, אוקראינה, מקסיקו והודו, סיפרו על אישה אמריקאית נעזרת במקל הליכה שדובבה אותם שעות ארוכות על תבלינים ומתכונים.
בהתחלה ניצבה רוסו לצד לאקינס. חברות טובות. רוסו גמרה לכתוב את ספר הסולו הראשון שלה, "Great Good food". אחרי שסיימה את תפקידה כחברה, שבה רוסו למישיגן. מכיוון שהזניחה חודשים רבים את כתב העת שלה, ניסחה רוסו מכתב התנצלות לקוראיה. בדבר העורך המוזר ההוא, שריסק את הידידות בין רוסו ולאקינס לרסיסים קטנים, כתבה רוסו שיציאת הגיליון התאחרה משום שנקראה לניו יורק שם טיפלה במסירות גדולה בחברתה המשותקת.
"כל יום הולך מצבה של שילה ומשתפר", כתבה רוסו, "אבל אין צורך לומר שרגל אחת שלה משותקת ועל השנייה להתאמץ הרבה יותר". העובדה שרוסו השתמשה באסונה של לאקינס כדי לתרץ את הזנחת המגזין שלה, הדהימה את כל מכריה. לאקינס לא התגברה על העלבון. שבועות ספורים לאחר מכן התבשרה רוסו שעבודתה כעורכת האוכל של "הבוסטון גלוב", הסתיימה. קהילת האוכל הפגינה סולידריות מרשימה.
האסון השני פקד את ג'ולי רוסו. כאשר ראה אור ספרה דל הקלוריות, התנפלו עליו המבקרים וקרעו אותו לגזרים. הטענה הרווחת ביותר הייתה גם הקטלנית ביותר: המתכונים שלה לא עובדים. המבקרים תיארו את הספר כבלגן מאורגן, עם הרבה שגיאות רשלניות ותוצאות בישול הרסניות. "ניוזוויק" כתב שטעמו של מתכון אחד הזכיר לו "מחק קצוץ". ביוני 1993 התפרסם ב"ניו יורק טיימס" מאמר ביקורתי בן 1,800 מילה שהגדיר את "אוכל נהדר ובריא" כספר "בעל כוונות טובות אבל מבולגן". בין הטענות שעלו שם: רוסו לא בדקה את המתכונים במידה מספקת; היא אשפית שיווק אבל לא שפית; והחמור מכל: היא העתיקה מתכונים מטבח אחר, האשמה שרוסו הכחישה.
בעוד לאקינס סוחבת רגל בדירתה בדקוטה ומנסה להשלים את כתיבת ספרה, נדמה היה לחוג מכריה של רוסו, כי מלאכתה של הצדקת לאקינס נעשית בידי אחרים. כלומר, בידי המסר המחמיר של מבקרי ניו יורק. ספק אם ספר בישול נשפט אי פעם בקריטריונים כה מחמירים. ספרי הבישול של השתיים התאפיינו בכמות מרשימה של מתכונים. מאות רבות של מתכונים בכל ספר. מבקרי ספרי בישול לעולם לא יבשלו, ולו עשירית, מכלל המתכונים כדי להביע את דעתם. זו משימה בלתי אפשרית. מבקרים קוראים מתכונים כפי שמנצחים קוראים פרטיטורות. התחושה הייתה שספרה של רוסו גדוש במתכונים דוחים ושגויים.
לצד החובה לכתוב את האמת הקשה, נרשמה גם מצוקתה של לאקינס, שהייתה הצד היצירתי המבשל בין השתיים. המצוקה הזאת, הסבירו, הדיחה את המבקרים להגזים ולהחמיר. הספר אכן היה גרוע, אך ספק אם היה זה נכון לשרוף אותו רק משום שלאקינס לקתה בשבץ מוחי. אפילו ג'וליה צ'יילד הודתה, באותה התכתשות פומבית, כי בספרה "הדרך לבשל", "היו די הרבה שגיאות דפוס שניתן היה להיפטר במהדורות הרביעית והחמישית".
צ'יילד הייתה בין אלה שסברו שהטיפול ב"טיימס" שלו זכתה רוסו לא היה הוגן. לאקינס - הפתעה, הפתעה - חשבה שהביקורת על הספר של רוסו היא לא רק הוגנת, אלא גם מוצדקת. "כמחברת ספרי בישול אני מוכרת משהו", אמרה לאקינס. "יש לי אחריות לציבור ואני חייבת להיות טובה ככל האפשר".
ספרה של רוסו מעצבן גם בנסיבות הזמנתו. אוכל בריא אינו ערך כשלעצמו. יש אוכל טעים. יש אוכל נפלא ויש סתמי. אנחנו מציתים את הכיריים כדי לבשל ארוחה טובה. הדרך לדום לב אינה עוברת דרך התנור. שני מגזינים פופולריים החליטו לא לפרסם ביקורות שהוזמנו על ספרה של רוסו. עורכת מדור האוכל באחד מהם אמרה שניסתה 16 מתכונים מהספר. כל שמונת הקינוחים היו כישלון: "רוסו מבקשת להשתמש בסירים בגדלים שלא קיימים. היא שכחה מרכיבים.
סכסוכי דמים בין שפים הם לחם חוקם. הם רבים ומדיחים. מתנשאים ומתנחמדים. שודדים ורובין הודים ובעיקר מעצבנים. לאקינס ורוסו עשו את זה על במה גדולה במיוחד. ההצלחה הייתה מהולה בטרגדיה. הכסף היה רטוב מדמעות. על זה נאמר: אם אינך יכול לסבול את החום - אל תיכנס למטבח
התרעות פיקוד העורף