מי מחליט איזו מפלגה קיימת? הסקרים כבר לא רק מודדים את הבחירות | גדי יברקן

בכל מערכת בחירות בישראל יש טקס קבוע. סקר חדש מתפרסם, המספרים עולים על המסך, ותוך דקות מתחיל הדיון: מי התחזק, מי נחלש, מי עבר את אחוז החסימה ומי נמצא בסכנת היעלמות.

אבל לפני שאנחנו שואלים כמה מנדטים קיבלה כל מפלגה, יש שאלה בסיסית יותר שכמעט אף פעם לא נשאלת: מי החליט אילו מפלגות בכלל ייכנסו לסקר? זו אולי נשמעת כמו שאלה טכנית, אבל היא ממש לא כזאת.

לסקרי הבחירות יש היום כוח עצום. הם לא נשארים בטבלה באתר חדשות. הם הופכים לכותרות, פותחים מהדורות, מכתיבים את השיח ברשתות החברתיות ומשפיעים על הדרך שבה הציבור תופס את המפה הפוליטית. גם המערכת הפוליטית עצמה עוקבת אחריהם בדריכות. חוקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה אף מציינים כי סקרים בתקופת בחירות מכתיבים לא רק כותרות בתקשורת אלא גם אסטרטגיה של מתמודדים.  וכאן נוצרת בעיה.

כאשר מפלגה מופיעה בסקר ומקבלת אחוז אחד או שניים, הציבור לפחות יודע שהיא קיימת. עיתונאים שואלים עליה, פרשנים מנתחים אותה, מצביעים יכולים לבחון אותה. כאשר מפלגה אינה מופיעה בסקר בכלל, אין לה אפילו את האפשרות הזאת.

וכך, בלי שהתכוונו לכך, הסקרים עלולים להפוך ממכשיר שמודד את המציאות למכשיר שמשפיע על גבולות המציאות הפוליטית שאנחנו רואים.

הדבר משמעותי במיוחד כשמדובר בכוחות פוליטיים חדשים. מפלגות ותיקות מגיעות למערכת הבחירות עם שם מוכר, חברי כנסת, תקציבים, זמן מסך ומנגנונים שכבר קיימים. מפלגה חדשה צריכה קודם כול לשכנע את הציבור שהיא בכלל אפשרות פוליטית רלוונטית.

אם היא אינה נכללת בשאלה שמוצגת לנשאלים, איך בדיוק אפשר לדעת מה שיעור התמיכה בה?

---

יש כאן גם פרדוקס. אומרים למפלגה חדשה: כשתהיה לכם תמיכה משמעותית, נכניס אתכם לסקרים. אבל כיצד אפשר למדוד אם יש לה תמיכה משמעותית אם מלכתחילה לא מודדים אותה?

אני לא טוען שכל רשימה שנרשמת לבחירות צריכה מיד לקבל מקום שווה בכל סקר. ברור שיש צורך בקריטריונים מקצועיים. אני גם לא טוען שסקר צריך להבטיח למישהו ייצוג או הצלחה. סקר הוא כלי סטטיסטי, לא תעודת כניסה לכנסת.

אבל דווקא משום שהסקרים תופסים מקום כל כך מרכזי במערכת הבחירות, הציבור זכאי לדעת מהם הקריטריונים.

האם מפלגה נכנסת לסקר על בסיס תוצאות קודמות? חשיפה תקשורתית? מספר פעילים? פעילות בשטח? סקר מקדים? שיקול דעת של גוף התקשורת או של מכון הסקרים? ואם מפלגות שמקבלות בסקרים שיעורי תמיכה נמוכים מאחוז החסימה ממשיכות להימדד, צריך להסביר מדוע מפלגות אחרות אינן מקבלות אפילו אפשרות להימדד.

זו אינה שאלה של ימין או שמאל, והיא גם אינה שאלה של מפלגה אחת. זו שאלה של שקיפות ושל שוויון הזדמנויות במרחב הפוליטי. היא חשובה במיוחד בחברה הישראלית של 2026. מתחת לכותרות הפוליטיות הגדולות קיימים ציבורים רבים שלא תמיד מרגישים שהמפלגות הקיימות מייצגות אותם. מילואימניקים שחזרו משנתיים קשות ורוצים להשפיע אחרת; חקלאים שמרגישים שהמדינה שכחה אותם; קהילות שלמות בפריפריה; יוצאי אתיופיה, יוצאי הודו וקבוצות נוספות שרוצות לקחת חלק משמעותי יותר בעיצוב סדר היום הישראלי.

יכול להיות שהציבורים האלה יבחרו בסופו של דבר במפלגות הקיימות. יכול להיות שיחפשו מסגרות חדשות. את ההכרעה הזאת צריך להשאיר להם.

בבחירות 2022 יותר מ־417 אלף ישראלים הצביעו לרשימות שלא עברו את אחוז החסימה. המספר הזה לבדו מזכיר לנו שהמפה שמצטיירת בסקרים אינה בהכרח כל הסיפור של ציבור הבוחרים. לכן אני מציע כלל פשוט: לא לקבוע מראש מי רלוונטי – אלא לקבוע מראש מהם הקריטריונים לרלוונטיות.

גופי התקשורת ומכוני הסקרים צריכים לפרסם באופן ברור את הכללים שלפיהם הם מחליטים אילו רשימות נכללות בסקר בחירות. אותם כללים צריכים לחול באופן שווה על מפלגות ותיקות וחדשות, מוכרות ופחות מוכרות.

הסקרים הם חלק חשוב מהדמוקרטיה הישראלית. דווקא בגלל כוחם, הם צריכים להיות שקופים ככל האפשר. כי בסופו של דבר, מי שצריך להחליט איזו מפלגה קיימת, איזו מפלגה רלוונטית ואיזו מפלגה ראויה להיכנס לכנסת הוא לא הסוקר, לא הפרשן ולא עורך המהדורה אלא הבוחרים.