משוגעים, רדו מהגג ותאבטחו את איזנקוט וגולן | דן פרי

הסערה סביב השאלה מי יאובטח לקראת הבחירות היא ממופעי הקמפיין העלובים שראינו כאן מזה זמן. במשך חודשים התנהל הדיון הזה בידי חברי כנסת, כלומר בידי אנשים שיש להם אינטרס פוליטי מובהק בשאלה מי מהיריבים שלהם יקבל הגנה. בסופו של דבר, ובצדק, הועברה ההכרעה לשב”כ. אבל גם עכשיו אנחנו נמצאים במצב שבו גדי איזנקוט אינו מאובטח, וכך גם יאיר גולן, שעליו הוטחו איומים קשים במיוחד.

ברור מדוע בנימין נתניהו אינו מעוניין באבטחת איזנקוט: אבטחה ממלכתית למי שמציג את עצמו כמועמד להחליפו משדרת שמדובר במועמד אמיתי לראשות הממשלה. אבל מדינה אינה יכולה לקבל החלטות ביטחוניות בדרך זו.

ובינתיים, האיומים על יאיר גולן מצטברים: קריאות להרוג אותו, איחולים למותו וכינויים כמו “בוגד”. חסר רק משוגע אחד עם סכין, אקדח או כל אמצעי אחר, וההיסטוריה הישראלית מלמדת עד כמה מטופש להניח שהוא לא יגיע.

אין מה לצפות מחברי הכנסת של הימין. גם קשה להתעלם מההקשר שבו הגיע דוד זיני לתפקידו כראש השב"כ ומהאופן שבו הוא מצטייר כעושה דברו של נתניהו ובעצם שחקן פוליטי. אז אני פונה אליהם בדרך היחידה שהם מבינים:תועלת אישיתו כדאיות פוליטית.

תזכרו את יצחק רבין.

אחרי רצח רבין, שמעון פרס נהנה מיתרון עצום בסקרים. הרצח יצר אהדה עצומה לצד שנפגע, זעזוע בצד שממנו הגיע הרוצח ומוטיבציה גבוהה אצל הראשונים לצאת לקלפי. פרס יכול היה ללכת לבחירות מיד. אני זוכר סקרים שניבאו לו מעל 80 מנדטים – "אפקט הרצח".

הוא בחר להמתין כחצי שנה, עד מאי 1996, כי העדיף לא להצטייר כמי שמנצל קוניוקטורה זמנית (תארו לכם את נתניהו נוהג כך). בבחירות הוא הפסיד לנתניהו בהפרש זעיר, והשאר היסטוריה.

עכשיו שעו בנפשכם תרחיש אחר. מה היה קורה אילו, חלילה, גולן או איזנקוט היו נרצחים במהלך מערכת הבחירות הזאת, אחרי חודשים של איומים? הבחירות היו משתנות באותו רגע. מערכת בחירות שעסקה באיראן, בעזה, ובגיוס החרדים הייתה הופכת למשאל עם על רצח פוליטי ועל האחריות לו. הצד שממנו הגיע הרוצח היה נכנס למגננה, הצד שנפגע היה מתלכד, והמדינה הייתה שואלת כיצד מועמד מרכזי נרצח אחרי שהאיומים עליו היו ידועים.

ואז היה מגיע החשבון. מי ידע? מי הזהיר? מי החליט שאין צורך באבטחה? מי התנגד? מי שתק? ומי עמד בראש השב”כ? מדינה יכולה לתקן כמעט כל טעות: להחליף ממשלה, לפטר שר, להקים ועדת חקירה ולשנות נהלים. רצח פוליטי שכבר התרחש – זה אי אפשר לתקן.

זיני יידרש להסביר מדוע לא ניתנה אבטחה למרות האיומים. אנשי הליכוד שהתנגדו לה יידרשו להסביר את עצמם. ובעולם ישאלו איך ישראל ידעה על הסכנה ובכל זאת לא הגנה על מועמד מרכזי.

לכן אני אומר גם לאנשי הימין: תאבטחו את איזנקוט ואת גולן. מערכת בחירות דמוקרטית אינה יכולה להתנהל כאשר מועמדים מרכזיים מסתובבים תחת איומים ברורים והמדינה אינה עושה את המקסימום הסביר כדי להגן עליהם.

ואם הממלכתיות אינה משכנעת אתכם - וברור שלא - לפחות הפוליטיקה צריכה. אם אתם רוצים שהימין יוכל לנצח בבחירות, הדבר האחרון שאתם צריכים לרצות הוא רצח של יריב פוליטי. זה היה מבטיח נצחון עצום של האופוזיציה שממילא מובילה (כי הערבים, למי ששכח, חלק מהאופוזיציה).

לכן, רדו מהגג ותורו מיד על אבטחת שב"כ לאיזנקוט ולגולן. יש להסביר זאת לזיני, בשקט ולאט, כדי שיבין. משימה, אולי, לרעיה.

ומחשבה אחת על פסילת מועמדויות לכנסת.

בכל מערכת בחירות אנחנו מגיעים שוב לאותה פארסה: בל”ד, סמי אבו שחאדה, ויכוחים אינסופיים על מי מספיק ציוני כדי להתמודד ומי עבר את הקו. הכלי הזה קיים מסיבה טובה. דמוקרטיה אינה חייבת לאפשר לארגון שפועל להשמדתה או למועמד שפועל באלימות נגדה להשתמש במוסדותיה כדי לחסל אותה מבפנים. אפשר, דרך אגב, לטעון שנתניהו ויריב לוין כאלה.

דווקא משום כך צריך להשתמש בו בזהירות עצומה. כלי שנועד להגן על הדמוקרטיה יכול להפוך לכלי שבאמצעותו רוב פוליטי מונע מיריביו להתמודד. זה המצב, למשל, ברוסיה – ולשם הימין גורר אותנו עם ה"רפורמה".

מתחילים בפסילת הקיצוניים והמסוכנים, ואז מרחיבים בהדרגה את ההגדרה עד שכל מי שמאיים על השלטון הופך לבלתי לגיטימי.

מי שמתנגד למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית אינו בהכרח אויב המדינה, ובוודאי שאינו בהכרח אדם שיש למנוע ממנו להתמודד. הרף צריך להיות גבוה מאוד. חמישית מאזרחי המדינה אינם יהודים, והדרישה שכל מי שמבקש לייצג אותם יאמץ את רעיון המדינה היהודית מטופשת. אפשר לתמוך בדמוקרטיה, בשוויון מלא ולהתנגד לאלימות, ועדיין לחשוב שמדינה יהודית אינה צורת המשטר הרצויה.

יהדות התורה וש”ס אינן בדיוק מפלגות המחויבות לתפיסה הליברלית של דמוקרטיה מערבית מודרנית, ויש חרדים שרוצים שחוקי התורה יקבלו מעמד מרכזי בהרבה במדינה. ועדיין, איש אינו מציע לפסול אותם בשל כך. צריך להיות אותו סטנדרט גם בצד השני.

אני לא חושב שסמי אבו שחאדה הוא ציוני – וזה בכלל לא משנה.

הראיה המרכזית שהובאה הפעם נגדו היא מאמר שפרסם מיד לאחר טבח ה-7 באוקטובר, שבו כתב כי האירוע היה חשוב מבחינה צבאית, אסטרטגית ומדינית. אלה אינן המילים שאני הייתי בוחר לכתוב - אבל זה אכן היה אירוע כזה: הוא הצית מלחמה שנמשכת, שינה את המזרח התיכון, את יחסי ישראל עם ארצות הברית והפלסטינים ואת מעמדה בעולם. לומר שהיה בעל חשיבות אסטרטגית אינו שקול לאמירה שהטבח היה דבר טוב.

זה לא הופך את הניסוח למוצלח או מוחק את ההקשר המזעזע. ייתכן שאבו שחאדה שמח על הטבח – אינני יודע. אילו אבו שחאדה היה מברך על רצח אזרחים, משבח אותו, קורא לחזור עליו או קורא לאלימות נגד ישראלים, זה היה עניין אחר. אני לא רואה בקטע שהובא עד עכשיו ראיה מספקת לכך.

וזה מחזיר אותנו לפארסה הגדולה יותר. בכל מערכת בחירות מוגשות בקשות פסילה, והפוליטיקאים מהימין (לעיתים בעזרת יריביהם) פוסלים. המטרה אינה לשמר את טוהר הכנסת ובטל לא להגן על דמוקרטיה אלא להביך את מערכת המשפט ולציירה כתומכת בבוגדים. כמה עלוב, ככה שקוף.

יש כאן אירוניה. הימין טוען שהאליטות המשפטיות מונעות מן העם לשלוט. אז תנו לעם לשלוט. משוגעים, רדו מהגג.