שורשים באוויר: בין ונציה לכיתת הלימוד | שירה פרץ

בשלוש השנים האחרונות חל "גשר" בבתי הספר בין יום כיפור לחג סוכות, מה שהוביל לכך בתוך סד הזמנים הצפוף של תחילת השנה, כשהכיתה עדיין בשלבי הסתגלות, המורות נדרשות ללמד על עומקם של ראש השנה, יום כיפור וסוכות בנשימה אחת. התוצאה הכמעט בלתי נמנעת היא שחג סוכות נדחק לא פעם לקרן זווית, וההזדמנות ללמידה מעמיקה על אודותיו מפנה את מקומה לאילוצי הזמן והמערכת.

וזוהי החמצה של ממש, משום שסוכות הוא אחד החגים שממחיש בצורה החיה והצבעונית ביותר את הפסיפס של החברה הישראלית. בניגוד לחגים הנחגגים בתוך דלתות סגורות סביב השולחן המשפחתי, סוכות מאפשר להוציא את האווירה החגיגית החוצה, אל המרחב הציבורי, ופורש מניפה מרהיבה של מנהגים מתפוצות שונות. בקהילות מרוקו ותוניסיה, למשל, נהגו להציב בסוכה את "כיסא אליהו הנביא" עליו הונחו ספרי קודש, ולעטוף את הדפנות בשטיחים ששיוו למבנה חזות מלכותית. בקרב יהודי אתיופיה נחגג החג בסוכה מרכזית עצומה שאיגדה תחתיה את בני הכפר כולם. בירושלים ובקהילות אשכנז נהגו לעטר את הסכך בפירות הארץ, ולתלות סדינים מעוטרים שצוירו ביד. גם אם בחלוף השנים חלק מהמנהגים הללו פשטו ולבשו צורות חדשות, הרוח העמוקה שפועמת בהם חיה ונושמת, ואליה אנו מבקשים להיות מחוברים.

התנועה הזו, של תרבות שעוברת שינויים תמידיים אך שומרת על זהותה, מהדהדת את יצירתה המדוברת של האמנית אנה קאמישאן, "נאבאטעלע (Nabatele)" שהוצגה לאחרונה בביאנלה בוונציה. היצירה הציגה בלון עצום בדמות בית כנסת בסגנון שטעטל מהמאה ה-19, המרחף עשרות מטרים מעל תעלות הלגונה. מתחת למבנה תלוי סלע מסיבי, ששורשיו חשופים לאוויר הפתוח, ללא כל חיבור לאדמה. הדימוי החזק הזה מציף שאלה נוקבת: האם מבנה קהילתי-תרבותי שנעקר מאדמתו מאבד את כוחו? או שמא כוחו טמון דווקא בכך ששורשיו אינם זקוקים לקרקע יציבה אחת, אלא שואבים את חיוניותם מן הרוח ומהחיבור העמוק לתרבות שאותה הם נושאים עמם לכל מקום?

השאלה הזו נוגעת לפן משמעותי בחג הסוכות. מצד אחד, אנו מתבקשים לעזוב את קירות הבטון הבטוחים והיציבים ולצאת אל מבנה ארעי וחשוף. מצד שני, ההלכה קובעת: "תֵּשְׁבוּ – כְּעֵין תָּדוּרוּ". חז"ל מנחים אותנו: "כלים הנאים – בסוכה, מצעות הנאות – בסוכה". ההנחיה היא לא להותיר את התרבות מאחור, אלא להוציא אותה אל החוץ. כשמוציאים אל הסוכה את השטיח שעבר מדור לדור, את הפרוכת הרקומה או את כלי החרסינה הייחודיים לקהילה, המרחב הארעי הופך למקום שבו הזהות מונכחת. זוהי הזדמנות מופלאה לראות את הקולות השונים המרכיבים את החברה שלנו, ולאפשר להם להיפגש בגאווה עם קולותיהן של סוכות שכנות.

כאן בדיוק נשזר החיבור אל המעשה החינוכי היומיומי. במיזם "לראות את הקולות", מיסודה של קרן פוזן, אנו מאמינים כי בית הספר חייב לשמש כסוכה תרבותית של כולם. כל תלמידה, כל תלמיד וכל מורה נכנסים בשערי הכיתה ונושאים עמם "שורשים חשופים" ו"כלים נאים" – מטען תרבותי, שפה מדוברת ומסורת משפחתית. התפקיד שלנו הוא להנכיח את מגוון הקולות הללו באור חיובי בתוך המרחב הכיתתי, ולאפשר להם מקום בטוח של ביטוי ומפגש.

נכון, ה"גשר" מקצר את ימי ההוראה בין כיפור לסוכות ולוחץ על הדוושה, אך המסר של סוכות אינו מוגבל בזמן. אני תקווה שבימי החג הקרובים, ובמהלך שנת הלימודים כולה, נשכיל לראות ולחגוג את קולותיהם של התלמידים והתלמידות, המורים והמורות כאחד. שנלמד לשאוב כוח מהתנועה שבין פנים לחוץ, בין יציבות למציאות משתנה, ונמשיך להצמיח יחד שורשים איתנים שניזונים מכוחה של הרוח.