במקביל, היחסים עם הכורדים מחייבים הסדרה רגישה של שאלות הנוגעות לביטחון ולשפה ולמידת האוטונומיה המקומית. בחלקים שונים של המדינה יש נטייה לכפות את חוקי האסלאם, דבר שמתקבל במורת רוח. בדרום, המחלוקת עם הדרוזים בסווידא נותרה פצע פתוח. כל אחד מהגורמים האלה לבדו אינו מפיל משטר. השאלה היא מה קורה כשהגורמים מצטברים.
וזה מחזיר אותנו לישראל. ההיסטוריה של המודיעין הישראלי מראה שלעיתים קרובות המערכת רואה את הסימנים, אך מתקשה להבין בזמן שהמשמעות שלהם השתנתה. ב־1987, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, הלקחים כללו ביקורת על היעדר התרעה מספקת וצורך להעמיק בניתוח החברה הפלסטינית.
בשנת 2000 היו התרעות על מתיחות ועל אפשרות להתפרצות. אפילו ב־26 בספטמבר, יומיים לפני ביקור שרון בהר הבית, הוצגו במערכת הביטחון הערכות מפני התפתחויות חמורות. ועדיין, ההערכה לא הצליחה לחזות את הממדים ואת אופי ההתקוממות. ב־2006 הייתה זו הפתעה מסוג אחר: לא עצם קיומו של איום חיזבאללה, אלא המהירות שבה אירוע נקודתי התפתח למלחמה. ואז הגיע 7 באוקטובר.
כשמתבוננים בסוריה אפשר לומר: “יש מחאות, אבל א־שרע שולט”. אפשר לומר: “הכורדים מתנגדים, אבל ההסכם מתקדם”. אפשר לומר: “הכלכלה קשה, אבל אין אלטרנטיבה”. ואפשר לומר: “המערכת הבינלאומית עדיין מכירה בשלטון”. כל אחת מהקביעות הללו יכולה להיות נכונה. אבל חיבור ביניהן עלול ליצור תמונה שממנה צריך להיזהר: שלטון שנראה חזק משום שאין מולו יריב מאורגן, בעוד שבתוך האליטות מתחיל להיווצר מאזן חדש.
לכן השאלה אינה רק “האם א־שרע יציב היום?”, אלא גם “מה יכול לקרות שיהפוך אותו ללא יציב מחר?”. בעניין זה צריך לחפש ארבעה דברים: אלטרנטיבה פוליטית שמתחילה לקבל לגיטימציה; תזוזות בתוך מוקדי הכוח של המשטר; התלכדות של קבוצות שונות סביב נוסחה פוליטית משותפת; ובעיקר שינוי ביחס גורמים חיצוניים – ממדיניות של עבודה עם א־שרע למדיניות של עבודה עם סוריה שאחריו. נכון לעכשיו, אין הוכחה להפיכה מתקרבת, להפך. אבל האם יש זרמים תת־קרקעיים המכוונים להפיכה?
התרעות פיקוד העורף