ישראל צריכה ליזום את המסגרת ולהוביל את גיבוש האסטרטגיה גם מאחורי הקלעים. היא תספק מודיעין, התרעה, יכולות פיקוד ושליטה והגנה, ובמידת הצורך תפעיל אש באמצעות חיל האוויר וחיל הים. היא לא תשלח כוחות קרקע. מצרים ואיחוד האמירויות עשויות לתרום כוחות ים ואוויר. השתתפות קרקעית שלהן או של שותפות אחרות תיבחן רק למשימה מוגבלת ועם תנאי יציאה. החזקת השטח לאורך זמן צריכה להישען בעיקר על כוחות תימניים במסגרת מוסכמת עם הממשלה המוכרת בינלאומית. תיאום עם סעודיה וארצות הברית חיוני, אך אין להניח מראש את הסכמתן. לצד הפעולה הצבאית יידרשו שיבוש הברחות ומנגנון מתמשך לניטור ההתעצמות.
עבור ישראל, הובלת המאמץ הרחב צריכה להניב תמורה מדינית משמעותית. סעודיה היא שותפה מרכזית למשא ומתן כזה, ולצידה מדינות המפרץ, מצרים ומדינות אירופיות הנהנות מביטחון הנתיב. מול ריאד יש לדרוש צעדים מוסכמים ומדורגים לקראת נורמליזציה. מול שותפות אירופיות, הסכמי שיתוף פעולה ביטחוני וטכנולוגי ארוכי טווח עם התחייבויות מוגדרות.
יכולת המיקוח תיגזר מהתרומה הישראלית ומהחלופות של השותפות. אין להניח שהצורך הביטחוני ימחק מחלוקות, ובראשן הסוגיה הפלסטינית. לכן יש לגבש התחייבויות הדדיות מראש ולממשן בשלבים. הגנה חיונית ומיידית על ישראל אינה יכולה להמתין לעסקה.
הסכנה היא הידרדרות למלחמת התשה. כדי לצמצמה נדרשים יעדים מוגבלים, בחינה תקופתית, הגנה על האזרחים ואספקה הומניטרית ומסלול מדיני להפחתת הסלמה תמורת הפסקת התקיפות. הצלחה תימדד בירידה מתמשכת בתקיפות ובהיקף ההתעצמות, ובחזרת שיט מסחרי בטוח, לרבות לאילת. חברות הספנות יזדקקו לביטחון מתמשך כדי לחזור.
התרעות פיקוד העורף