היום שאחרי הבחירות בישראל | גרשון בסקין

כבר כמעט שנה שארצות הברית ושותפותיה בונות את המסגרת המדינית והביטחונית שאמורה לסיים את המלחמה בעזה ולהחליף אותה במציאות אחרת: פירוז, נסיגה ישראלית, ממשל פלסטיני, הסדרי ביטחון בינלאומיים ושיקום.

התוכניות כבר קיימות.

לנשיא טראמפ יש תוכנית בת 20 סעיפים. המתווכות גיבשו מסגרת מפורטת יותר ליישום. הוקמה מועצת השלום, והוקם ממשל פלסטיני טכנוקרטי לניהול עזה. כוח ייצוב בינלאומי ומשטרה פלסטינית חדשה אמורים לספק את המעטפת הביטחונית במקביל לנסיגת ישראל ולוויתור של חמאס על נשקו.

הבעיה כבר איננה היעדר תוכנית. הבעיה היא היעדר ביצוע.

גם מצד חמאס נרשמה תזוזה. מנהיגיו הביעו נכונות לקדם פירוז והעברת השליטה האזרחית והביטחונית בעזה לידי הממשל הפלסטיני הטכנוקרטי החדש. המחלוקת המרכזית נותרה שאלת סדר הצעדים.

ישראל דורשת שחמאס יתפרק מנשקו תחילה. חמאס טוען שאם ימסור את נשקו לפני נסיגה ישראלית, לישראל לא יהיה עוד תמריץ לצאת מעזה. ישראל משיבה שאם תיסוג ראשונה, חמאס ישמור על נשקו ויבנה מחדש את כוחו הצבאי.

יש רק דרך אחת לצאת מהמלכוד: אף צד אינו הולך ראשון. שני הצדדים מתקדמים יחד.

זה צריך להיות לב מנגנון היישום ביום שאחרי הבחירות בישראל.

הבחירות יתקיימו ב-27 באוקטובר. איש אינו יודע איזו ממשלה תקום אחריהן, ולכן וושינגטון צריכה להיערך כבר עכשיו לשני תרחישים שונים מאוד.

אם הבחירות יביאו להקמת ממשלה חדשה ובנימין נתניהו יעבור לראשות האופוזיציה, תיווצר הזדמנות מדינית מיידית. ארצות הברית צריכה להגיע לרגע הזה עם תוכנית ביצוע ברורה, לא עם עוד יוזמה דיפלומטית.

יש לחלק את הרצועה לאזורים מוגדרים, ובכל אזור לבצע את אותם צעדים במקביל: חמאס מוסר את נשקו ומוציא אותו משימוש תחת פיקוח בינלאומי; צה"ל נסוג; כוח הייצוב הבינלאומי נכנס; המשטרה הפלסטינית החדשה נפרסת; הוועדה הלאומית לניהול עזה מקבלת לידיה את האחריות האזרחית; והשיקום מתחיל מיד.

שכונה שבה הנשק נעלם צריכה להפוך לשכונה שאליה נכנסים הדחפורים.

בתי הספר נפתחים מחדש, החשמל והמים חוזרים, משפחות עוברות מאוהלים לדיור זמני, ותושבי עזה מועסקים בפינוי ההריסות ובשיקום הקהילות שלהם.

כך הפירוז הופך לאטרקטיבי יותר מהמשך שלטון חמוש. כך גם נסיגה ישראלית יכולה לעלות בקנה אחד עם צורכי הביטחון של ישראל.

ארצות הברית חייבת להתעקש על מנגנוני פיקוח ואימות החלים על כולם. אסור לאפשר לחמאס להסתיר נשק או לשמר תשתית צבאית חשאית מתחת לאדמה. ובאותה מידה, ישראל אינה יכולה לסגת על הנייר ובפועל להמשיך להחזיק בשליטה צבאית קבועה בשטח שממנו כביכול נסוגה.

רשות אחת. משטרה אחת. נשק אחד.

הממשל הפלסטיני הטכנוקרטי גם אינו יכול לנהל את עזה מחוץ לעזה. השרים, עובדי הציבור, המהנדסים, הרופאים והמנהלים שלו צריכים להיכנס לרצועה ולהתחיל לעבוד. סמכות נבנית כאשר מפעילים אותה.

כך גם לגבי כוח הייצוב הבינלאומי. המדינות שאמורות להשתתף בו חייבות להפוך התחייבויות לפריסה ממשית, בעיקר לאורך הקווים המפרידים בין כוחות צה"ל לבין אזורים שיועברו לניהול פלסטיני.השיקום איננו רק עניין הומניטרי. הוא חלק מהסדר הביטחון עצמו. הפלסטינים צריכים לראות קשר ישיר בין פירוז לבין חזרה לחיים נורמליים. הישראלים צריכים לראות קשר ישיר בין נסיגה לבין מערכת שמונעת מחמאס לשקם את כוחו הצבאי.

זו העסקה.

אבל מה יקרה אם נתניהו ינצח ויקים ממשלה נוספת?

אז טראמפ יעמוד בפני מבחן אחר. השאלה כבר לא תהיה אם נתניהו מסכים עם כל רכיב באסטרטגיה האזורית של הנשיא האמריקאי. השאלה תהיה אם ממשלה אחת  -  ישראלית או פלסטינית  -  יכולה לבלום מהלך אזורי שארצות הברית ושותפותיה רואות בו אינטרס אסטרטגי.

לטראמפ תהיה אפשרות אחרת: לעבוד עם המדינות הערביות המרכזיות, ובראשן סעודיה ויורש העצר מוחמד בן סלמאן, כדי לבנות חבילה אזורית שאינה מבוססת בראש ובראשונה על ויתורים כואבים, אלא על רווחים כה משמעותיים עד שלשני הצדדים יהיה קשה מאוד לדחות אותם.

עבור ישראל, חבילה כזאת יכולה לכלול נורמליזציה עם סעודיה ועם מדינות מוסלמיות נוספות, השתלבות עמוקה יותר בכלכלה האזורית, ערבויות ביטחוניות אמריקאיות, השקעות רחבות היקף, מסדרונות תחבורה ואנרגיה חדשים וסביבה אסטרטגית אזורית שונה מן היסוד.

עבור הפלסטינים, היא יכולה לכלול שיקום בהיקף עצום, השקעות, פיתוח כלכלי, חופש תנועה, מוסדות דמוקרטיים מתפקדים, חידוש היכולת לעצב את עתידם הפוליטי ומסלול אמין להגדרה עצמית ולהקמת מדינה פלסטינית.

המטרה צריכה להיות פשוטה: להפוך את שיתוף הפעולה לכדאי הרבה יותר מהכשלה.

אבל תמריצים לבדם אינם מספיקים. אם מנהיגים ישראלים או פלסטינים יבחרו לטרפד מסגרת אמריקאית-ערבית מוסכמת, הם יצטרכו לדעת שלכך יהיו מחירים פוליטיים, דיפלומטיים וכלכליים. את ההשלכות האלה צריך להגדיר מראש, בשקיפות, ולהחיל על שני הצדדים.

העוצמה של טראמפ תהיה גדולה יותר אם הבחירה לא תוצג ככפייה אמריקאית על ישראל לוותר לפלסטינים, או על הפלסטינים לוותר לישראל. היא תהיה גדולה יותר אם וושינגטון ושותפותיה הערביות יניחו על השולחן עתיד אחר לגמרי ויציבו בפני שני העמים את השאלה אם מנהיגיהם מוכנים לקחת בו חלק.

כאן מוחמד בן סלמאן יכול למלא תפקיד מרכזי.

סעודיה יכולה להציע דבר שוושינגטון לבדה אינה יכולה לתת: השתלבות אמיתית של ישראל במזרח התיכון. נורמליזציה סעודית עם ישראל, בשילוב התקדמות פוליטית פלסטינית והשקעות מהמפרץ, יכולה לשנות את המשוואה האסטרטגית עבור כולם.

עזה אינה יכולה להישאר אי מבודד מן המהלך הזה.

הפלסטינים חייבים לבחור את מנהיגיהם בעצמם. המשמעות היא להבטיח בחירות למועצה המחוקקת ולאחריהן בחירות לנשיאות. רק כך ניתן יהיה להתחיל לבנות מחדש מוסדות, להיאבק בשחיתות ולהחזיר לפלסטינים תחושת בעלות אמיתית ולגיטימית על עתידם הפוליטי.

תפקידו של הממשל הטכנוקרטי הוא לייצב את עזה ולהכין את הקרקע לשלטון פלסטיני נבחר  -  לא להפוך לתחליף קבוע לו.

גם לישראל יש מחויבויות שמעבר לעזה. הרחבת התנחלויות, צעדי סיפוח ואלימות מתנחלים בגדה המערבית אינם יכולים להיות מנותקים מאסטרטגיה אזורית רצינית. המהלכים האחרונים להרחבת פרויקט E1 ממחישים עד כמה התפתחויות בגדה עלולות לחבל במהלך מדיני רחב יותר.

לכן הפרס הגדול איננו רק שיקום עזה.

הוא חיבור בין ייצוב הרצועה, בחירות פלסטיניות וביטחון ישראלי לבין מהלך גדול בהרבה: נורמליזציה ישראלית-סעודית, אינטגרציה כלכלית אזורית, ארכיטקטורת ביטחון חדשה, התחדשות פוליטית פלסטינית ואופק מוסכם לסיום הסכסוך  -  כולל הקמה רשמית של מדינת פלסטין על בסיס קווי 4 ביוני 1967.

הנשיא טראמפ אוהב עסקאות. זו יכולה להיות אחת העסקאות הגדולות של נשיאותו.

רוב המרכיבים כבר קיימים. מה שחסר הוא ביצוע.

שלום בין ישראלים לפלסטינים לא יגיע ביום שבו כולם יסכימו על הכול. הוא יצטרך להיבנות צעד אחר צעד, בשטח, כאשר חבילה אזורית רחבה הופכת את היעד לכדאי יותר לשני הצדדים מן המשך העימות.

התוכניות כבר כתובות.

השאלה האמיתית ביום שאחרי הבחירות בישראל היא האם ארצות הברית ושותפותיה באזור יהיו נחושות מספיק כדי להפוך אותן למציאות.