בחג סוכות זה טורי מציין 20 שנה. זה הישג כביר, גם לכתוב טור שבועי וגם להישאר אלמונית. לפעמים אני כותבת אל עצמי. אני נסמכת בעיקר על גורמים בלתי תלויים שמשוכנעים שאני נזר הבריאה והכתיבה, כמו ההורים שלי, ועל דברים שמגיעים לתיבת הדוא"ל שלי מקוראות וקוראים.
יש קורא אחד שמקפיד לכתוב אליי כמעט מדי שבוע. אני מאוד מעריכה את הטרחה ואת ההתמדה, כי דעת קוראים וקוראות חשובה לי. לפיכך אני משתדלת לנהוג בנימוס, אם כי חצי מהדברים אני לא באמת מבינה. לפעמים העורכת שבי מרגישה דחף עז לשכתב אותו, כי באמת, מה קורה, יא בנאדם, תכתוב מסודר. ובכל זאת, אני עונה בנימוס.
לאחרונה חלה הקצנה בדברים שהוא כותב. נדמה לי שנשברתי כשהוא קרא לנו "יהודונים". סליחה, עד כאן. בעצם לא סליחה. אם יש למישהו שתובע בעלות על האדמה הזו ובה בעת מנהל סיפור אהבה עם גבלס, מה לומר, אני לא הכתובת. לשם כך יש אנשי מקצוע טובים ומנוסים. עליי העסק הזה גדול. שנים דאגתי לארח בחיי אנשים שאני לא מאוד מחבבת את דעותיהם ולו בשביל להשאיר צוהר לתקווה ולשיחה. הלוואי והייתה בי הסובלנות הזו גם כיום. מאז 7 באוקטובר היא אבדה. אדם שוויתר על חמלה כלפי בני אדם אחרים אינו אושפיז רצוי אצלי. יש מקומות אחרים שיתנדבו לאשפזו.
אברהם, אבי האומה, עזב את ארצו ואת בית אביו והגדיר את עצמו "גר ותושב"; יצחק, בנו, נשאר בארץ אך נע ונד ממקום למקום; יעקב ברח מביתו לחרן, חזר לכנען ובערוב ימיו ירד למצרים; יוסף, בנו האהוב, נעקר מבית אביו ונמכר למצרים; משה גדל בבית פרעה ונמלט למדיין, קרא לבנו גרשם, "כי גר הייתי בארץ נכריה", הוביל את עם ישראל במדבר ואפילו לא זכה להיכנס לארץ המובטחת; אהרן הכהן הגדול ואחי משה נדד במדבר; דוד, הרועה שהיה למלך, בילה שנים במנוסה ואף נאלץ לעזוב את ירושלים.
דווקא הם האושפיזין שמוזמנים מדי שנה אל הסוכה, בית זמני לשבעה ימים. זה כמובן נכון כל עוד אינני מתחשבת ביצירות הפאר המיובאות מסין לקישוט הסוכה העברייה. חובבים להם הסינים לצון, ומעת לעת מאלתרים עוד אושפיזין. בלעם, למשל. אז איך נדע לשמור על הבית יציב ושלם אם כל אבותינו ידעו נדודים?
י' החכם אומר שציונות היא לא רק הקמת מדינה. הקמת מדינה היא פעולה חשובה ללא ספק, אבל ציונות היא פעולה מתמשכת. המשורר הגרמני־יהודי היינריך היינה, שחי במאה ה־19 והתנצר בבגרותו, כינה את התנ"ך "המולדת הניידת" של היהודים. ב"וידויים", שפרסם ב־1854, כתב שלאחר חורבן בית שני היהודים הצילו מהשריפה את "הספר הקדוש" ויצאו איתו לגלות, "כמו עם מולדת ניידת". היינה ראה בתנ"ך מעין מולדת שהלכה עם היהודים ממקום למקום. בספר נמצאים הארץ וירושלים, ההיסטוריה, השפה, החוקים, הזיכרון וההבטחה לשיבה. כך יכול היה הספר למלא במשך דורות תפקיד של בית גם הרחק מהארץ המובטחת.
שנים ארוכות לא הבנתי עד כמה העובדה שנולדתי גם יהודייה וגם ישראלית היא נתון חריג ביחס להיסטוריה היהודית בכללה. נולדתי אל המוכן, היה ברור לי שיש לי בית. היה טבעי שבבית הזה ילדות וילדים בני 6 יוצאים לנטיעות בט"ו בשבט, חוגגים בפורים עם תחפושות שנהרסות בדרך בגלל הגשם, עורכים סדר בבית הספר לקראת פסח, שרים בטקסים "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה" ביום השואה ו"אנחנו שנינו מאותו הכפר" ביום הזיכרון. אחר כך חוזרים לכיתה, אוכלים כריך ומשחקים בהפסקה.
ידעתי שיש רחובות בעברית, לוח חופשות עברי, צבא, כנסת, ראש ממשלה שאפשר ורצוי למתוח עליו ביקורת, ומקום אחד בעולם שבו גם מי שחיים חילוניות מוחלטת יודעים מתי כניסת שבת. כל המפעל הזה כבר עמד על תילו.
רק בשנים האחרונות התחלתי להבין עד כמה "נולדתי אל המוכן" הוא משפט מפנק מבחינה היסטורית. הדורות שלפניי הכירו היטב את שם הפועל "לעזוב". הם עזבו מרצון, גורשו בכוח, ברחו בזמן, ברחו מאוחר מדי, הגיעו למקום אחר והתחילו שוב. אני זכיתי להכיר בעיקר את הפועל "לחזור". חזרתי מהבסיס, חזרתי מהטיול. מה שלא עשיתי, בסוף תמיד חזרתי הביתה.
הקמת המדינה פתרה לעם היהודי בעיה אחת גדולה מאוד, והיא גם הטילה עלינו משימה שאין לה תאריך תפוגה. כל דור צריך להחליט מחדש מה עושים עם הבית הזה ועם החיים בו. אני אמשיך לבקש "ופרוש עלינו סוכת שלומך" ולחייך אל בלעם, שבא לקלל ויצא מברך. חג שמח.
התרעות פיקוד העורף