בכל ערב סוכות אני חושב על אבי | ניר קיפניס

שניים מחגי ישראל העלו את קרני בקרב ילדי השכונה: סוכות ול"ג בעומר. המסגרייה של אבי שכנה לצד נגרייה גדולה, כך שקרשים היו שם בשפע - ולכל מטרה.

למחרת יום הכיפורים, בכל שנה, היה אבא מעמיס על הטנדר קרשים לרוב ומוביל אותם אל חצר ביתנו, שם כבר התאספו הילדים עם סדינים ש"שאלו" מאמותיהם ופטישים שנטלו מארגז הכלים שהיה באותם ימים לכל אב בכל בית בישראל - אפילו לבעלי שתי ידיים שמאליות.

מאבא למדתי "לעבוד מסודר". כלומר, מינוס הסבלנות שאין לילד או נער, מהמתנות שמעניקות לנו השנים, דווקא כשהזמן הולך ונעשה יקר יותר: למדוד את האורך הרצוי במטר, לשרטט קו לניסור ולתקן בכל פעם את זווית המסור, בתנועות מונוטוניות, אחידות וארוכות.

למדתי ממנו גם שיש לחזק כל פינה בסוכה בקרשים קצרים יותר, שהונחו באלכסון כמגשרים, כדי לפזר את העומס על נקודת החיבור. כך שבעוד סוכות אחרות התרופפו והתפרקו במהלך ימי החג, הסוכה שלנו, ילדי הבניין, ניצבה בגאון עד שפורקה למחרת שמחת תורה.

אבא היה מה שמקובל לכנות כיום "הנדימן". אין כמעט כלי עבודה שלא היה בביתנו. לבית לא נכנס מעולם אף בעל מקצוע, אלא במקרה של שיפוצים נרחבים. מנתיך שנשרף ועד לברז שדלף, מסתימה בשירותים ועד להדבקת ואזה שהתנפצה (אם בשל פגיעה של כדורגל או בגלל הרוח, גרסה שאני דבק בה עד היום) - אבא תיקן.

אבא לא בז חלילה לאומללים שלא ניחנו בחוש טכני מפותח. מגובה בידי זהב כשלו (הפועלים שלו היו נאספים כדי לחזות בו מרתך שני ברזלים בתפר מושלם, בחיי!), הוא פשוט ריחם עליהם, שכן לדידו גבר שמאפשר לבעלי מקצוע זרים לפלוש לביתו, אינו ראוי אלא לרחמים ועזרה.

מאבא ירשתי לא רק סט נאה של כלי עבודה, שהלכו והתמעטו עם השנים, אלא גם כמה מיומנויות בסיסיות, חלק מהן ממש ביזאריות: מכירים את זה שאתם קודחים בקיר כדי לתקוע בו דיבל (מיתד בעברית), אבל הקיר הרך מתפורר והחור הופך רחב מדי עבורו? אבא היה שולח אותי לערבב עבורו מעט גבס ולהביא לו כוס מים: או אז היה נושף אל החור שבקיר כדי לסלק ממנו שאריות של אבק, לוגם שלוק קטן מהמים, מקרב את שפתיו לחור ומשפריץ פנימה כדי להרטיב את כולו. אחר כך היה מכסה אותו במעט גבס, טובל אף את הדיבל בעיסה, תוקע אותו בעדינות בתוך החור שמולא בגבס - ומחליק את הפינות בטרם יתקרש העודף שנפלט מהחור.

אני הייתי מביט בו כמהופנט, כולל העובדה שהקפיד לא לדפוק על הפלסטיק, אלא היה מבריג בורג אל הדיבל כדי מחציתו, מכה רק עליו ורק אחרי שהדיבל ישב בקיר לשביעות רצונו, היה מבריג החוצה את הבורג, רק כדי להבריג אותו פנימה שוב בעת התקנת המדף, המנורה או כל דבר אחר שלמענו נקבע המיתד בקיר.

ככל שהוסיפו לי השנים ניסיון וסבלנות, הבנתי שלעולם לא אתקרב לחוכמה שהייתה אצורה בידיו. לדיוק, לתחכום, שהתבטא דווקא בפשטות, ליסודיות ולפדנטיות שאפיינו את עבודתו, שבה אני נזכר בכל פעם בערב סוכות.

אבא לא תפקד בחג רק כמהנדס ובנאי, אלא היה גם זה שנשלח מטעם אמי כדי לעקור אותי מהסוכה בחצר שבה הייתי נחוש ללון. אומנם הייתי מוחה, לעיתים אף בוכה, אבל בסתר ליבי קצת שמחתי על שלא נאלצתי להפגין אומץ שנדרש כדי לשרוד לילה בחוץ בין חיות טרף מסוכנות כעכברים, חתולים או תיקנים. שהרי די היה בנוכחות של פרפר לילה גדול במיוחד סביב הנורה שדלקה בעזרתו של כבל מאריך, כדי להדיר שינה מעיניי, שלא לומר לגרום לי להימלט בצרחות על נפשי.

יותר מ־40 שנה חלפו מאז בניתי לי סוכה: ילדיי נולדו וגדלו בבית תל־אביבי נטול חצר גדולה דיה כדי להקים בה סוכה. אומנם מדי חג היינו מתארחים בסוכה של משפחת ביטון, השכנים מקומת הקרקע, אבל גם מהמסורת הנעימה הזאת נאלצתי להיפרד עם גירושיי. ובכל זאת, בימים שבין יום הכיפורים לערב סוכות אני פוסע לי בשכונה, מציץ אל החצרות, סוקר בעיניים של קבלן שלד את הקונסטרוקציות מהעץ ומצקצק בשפתיי: אצל אבא זה לא היה עובר.

אני אולי לא "הנדימן" (מיומנות בסיסית, שהייתה למקצוע בפני עצמו, בעידן הגבר החדש והרופס), אבל בואו נאמר שאני מחפש בעל מקצוע בתוכי (ולעיתים אף מוצא) לפני שאני מחפש אותו ב"מידרג", היישומון שהחליף את הספרים עבי הכרס של "דפי זהב". בכל פעם שבה אני מצליח לבצע תיקון קטן בבית - מהתקנת מקלחון ועד החלפת מנעול דלת הכניסה - אני משווה את אבי לנגדי.

מה לא הייתי נותן כדי שיירד עכשיו, במצוות אמי, לקרוא לי לשוב מהסוכה הביתה, שם מחכה לי כפיצוי ארוחת ערב מאוחרת, מקלחת חמה, מיטה מוצעת ונקייה, ובעיקר עולם של חלומות נטולי דאגות.