השבוע ביקרתי במושב שבו גדלתי. לא הייתי שם שנים רבות. המושב נשאר כמו שהיה תמיד. זהו כוחם של המושבים החקלאיים - הם כאילו קפואים בזמן ונשארים אותו הדבר. זיכרונות רבים הציפו אותי בעודי נכנס בשער.
פגשתי שם חבר ילדות. הוא הכיר לי את הילדים שלו. יש לו ארבעה. הם עמדו אחד ליד השני, ואחד מהם היה בולט בנוכחותו. הוא היה בצבע עור כהה. החבר אמר לי מיד שאותו הוא אימץ והוסיף שזה בזכות העובדה שראה אותי גדל במושב במשפחה מאמצת. זה היה מרגש, במיוחד לאור זה שלאחרונה, מאז פטירתה של אמי, כשמישהו פונה אליי ואומר לי "התייתמת", אני משיב לו מיד: "לא, יש לי הורים ספייר". אני מתכוון לאורי ורותם, הוריי המאמצים שחיים ובריאים ושיזכו לשנים ארוכות אמן.
האמת היא שרק כשהפכתי לאבא הבנתי באמת מה זה אומר לאמץ ילד. מה המשמעויות של זה. אני לא חושב שיש משהו יותר אצילי מזה שאדם יוכל לעשות. אימוץ הוא ההקרבה המקסימלית שאדם יכול לעשות, הקרבה שכוללת להכניס מישהו אל תוך הבית והלב שלך ולהגן עליו מפני העולם. אין אצילי מזה.
משם המשכתי במסע האבל אל עבר הספרייה הלאומית בירושלים, שם אני מבקר את אבי, שמחולק לעשרות ארגזים מסודרים וממוינים. ישנו איזשהו פרויקט שאני עמל עליו שם, ויוצא שכמעט בכל ימי השבוע אני נוסע לספרייה הלאומית - שהיא, יש לציין, אחד המקומות המדהימים במדינה והביקור בה הוא חוויה יוצאת דופן באופן כללי. רק תחפשו את הכתבות על איך הפכה הספרייה למוקד משיכה לצעירים ואיך היא הפכה למוקד עלייה לרגל לחובבי אדריכלות ואיך הקפיטריה שם הפכה לאירוע קולינרי וכן הלאה, ותבינו מעט ממה שאני מנסה להגיד פה במשפט וחצי.
אלא שהיציאה מביתי לספרייה הלאומית גורמת לי להכיר יותר את העם שבו אני חי. ובכן, כך גיליתי שהעם הזה חי ברכבו והארץ המובטחת הפכה מחלום ציוני לחלום בלהות של פקקי ענק. כמות המכוניות במדינתנו הקטנה היא עצומה. עם ישראל, אני מבחין, מאוד אוהב את תחום התחבורה.
אני עושה את העליות לירושלים המפוצצות ברכבים וחושב לעצמי שנראה לי שחטיבת הראל התקדמה יותר מהר ב-48'. תמיד כשאני בתוך הפקק אני מביט באיש במכונית מימיני או משמאלי, ואנחנו עושים אחד לשני פרצופים של מי שאינם מרוצים מהמצב. זו אחדות ישראלית אמיתית. לא משנה מה אתה, ימני או שמאלני, אשכנזי או מזרחי, שניכם ישראלים ויש לכם מכנה משותף: שניכם שונאים פקקים. למעשה, אני מרגיש, השנאה לפקקים יש ביכולתה לאחות את השסע בעם. לו רק נעזוב לרגע את בג"ץ או את השטחים ונתמקד בתנועת הרכבים בארץ ישראל, כולנו נהיה בראש אחד.
אני אפילו מציע להקים ממשלת אחדות שתתבסס על האיבה לפקקים - נושא המאחד את כולנו (כולל המגזר הערבי). צריך גם לארגן מחדש את סיפור היציאה ממצרים כך שבני ישראל הלכו הלכו והלכו במדבר עד שהגיעו למדינת ישראל ונכנסו אליה ואז די נתקעו במקום.
יש לי המון זמן לחשוב בפקקים האלו, אבל זה בדיוק מה שאני לא רוצה שיהיה לי בימים אלו. אלו ימים קשים שבהם אני מעכל את המציאות שלי ומחשבה יתרה רק גורמת לי לשקוע. ירושלים יפה מהחלון של האוטו עם המזגן ובזחילה של 10 קמ"ש, ואני שם לי עוד פודקסט ומאזין לו בשביל למנוע את דהירת המחשבות
התרעות פיקוד העורף