הסיוט בוודסטוק: גיסי רצה להרוג צבי - אני רציתי הביתה | רון קופמן

סוכות בעת החדשה אמור להיות החג של הרשויות העירוניות. כדי לדייק, של מחלקות הגבייה של הארנונה. כי בכל חג כזה, אלפי מרפסות הופכות לחדר מגורים בדירה בעיר, או שהסוכה הופכת לעוד חדר בבית פרטי בכפר. זה מנהג כזה של יידעלך, שחומדים לצון.

כי באמת אחרי שעמלו ממוצאי כיפור על הקמת הקונסטרוקציה, קוששו סכך, ריהטו וקישטו, למה לוותר על הנכס שצמח להם פתאום, בזכות חסדי השם ותורתו שהפכה למסחרה אצל הבאבא-בובות? אז משאירים. הרי כך גם קבע סבא צ'לו הרומני, אבא של פולו: "פולצ'וק, למה להחליף? פשוט תוסיף".

היידעלך המשיחיים באמת, מתנתקים מהציוויליזציה, חוצים את הגבול לסיני שהוא באמת חלק מנחלת אבותינו, כדי להתכלב בשבעת ימי החג בראס א-שטן (המחמירים התנחלו שם כבר בערב יום כיפור), בסוכה מהעת החדשה שאנחנו קוראים לה חושה. הנוף שם מאמש-מאמש מדהים, מי הים האדום צלולים. הבדואים דואגים למשיחיים לאספקת ארבעת המינים: מסיכה עם שנורקל, דרבוקה, גיטרה (שאיזה בדואי מצא באיזה סיור בחושה והעמיס אותה) וסמים טובים שגדלו פרא בסביבה, בלי תיווך ודילול החומר של הבנאדם מהטלגרם, כנהוג במחוזותינו בארץ האבות.

המחיר של ארבעת המינים האלה הרבה יותר נמוך מהסחורה שמציפה את השווקים בק"ק כתריאליבק'ה. כי כדי לרכוש כאן אתרוג, לולב, הדס וערבה חייבים ליטול איזו הלוואה מחברות האשראי שמאלצות אתכם ללוות כסף, כדי לממן את המצווה.

סוגיית ההתכלבות בחושות מעוררת אצלי כמה שאלות ללא תשובה, הראשונה שבהן היא הניקיון. מספרים לנו שבני ישראל הסתובבו בזירה לפחות 40 שנה. אולי, כי למה להרוס סיפור טוב עם עובדות?

מצד שני, עם חומרים משפרי תחושה ברמה הזו, עם דגים טעימים שלא גודלו בכלובים בסנגל ועופיונים שנפלו עליהם מהשמיים (כן, זו סצינה שמוכרת לכל משתמש בסיני באזורי החושות. מזמינים שם "בנגקייק" וביצה קשה בבוקר, והמשלוחה מגיעה בצהריים בצוותא חדא עם האורז ובמיה שהבדואי זוכר שהזמנת את המנה גם אתמול), עם נאד יין ושיכר אישי לכל דורש בקרב בני ישראל. הם הרי כבר הפנימו ביציאת מצרים ששום דבר טוב לא מחכה להם בארץ הקוידש.

לגבי הניקיון, החושות לא נוקו לכל הפחות מאז מסעות הצלב של ריצ'ארד לב הארי. אם הדרך הזו בבריחה מפרעה הייתה כל כך קדושה, איך אלוהים לא דאג לאיזה טייפון קטן של אקונומיקה ומי חמצן, אחת לשנה, כדי לנקות את הסחלה שמאפיין את האזור? בסדרררר, זו שאלה רטורית. כי ככל שהאדם הסתגל למודרנה, הוא מתמיד לשאוף לחיות כמו אדם וחוה.

סיני, מידברן, מסיבות טבע, שכשוכיות בפרדס חנה, למשל, שחלק מתושביה משוכנעים שהיא וודסטוק שלנו. אז רק כדי לסתור את ההזיה הזו שחיים בה מתכלבים ומתכלבות למיניהם, פסטיבל וודסטוק באוגוסט 1969 נמשך רק שלושה ימים. הוא התקיים בשטח חקלאי בחווה, בעיירה וודסטוק בצפון מדינת ניו יורק, זה לא אורח חיים, כן? סתם אירוע נקודתי כמו המידברן.

הזיכרון שלי מוודסטוק הוא עגום. הגעתי לשם לפני 40 שנה, ביחד עם גיסי, שהחליט שאני חייב ללמוד לצוד צבאים. בכל נובמבר יש היתר ל-30 יום לצוד, כדי לדלל את אוכלוסיית הצבאים. באירוע הרצחני והקטלני משתתפים אלפי תושבים מניו יורק שחיים בסיטי. חלקם חנוטים בחליפות כל השנה, מתפרנסים מהונאת האנושות בוול סטריט, דפוקים על קוקאין ושאר ממריצים, כמובן גם משככי כאבים למיניהם.

הם מגיעים עם טנדרים עצומי ממדים, מדים מיוחדים להסוואה, רובי ציד משוכללים או רובי צלפים יוקרתיים, גופיות זוהרות על המדים כדי לסכל אפשרות שצייד יירה בהם, בטעות או בכוונה תחילה. היציאה למסע ההרג מתחילה לפני הזריחה, סביב ארבע לפנות בבוקר. אני לא תפקודי בשעות כאלה, בטח שלא בטבע הירוק של הרי הקטסקיל. כל הג'מעה הקטלנית ישנה במוטלים שמסביב. הכינוס הוא בדיינר של המוטל. כולם אוכלים דייסה משיבולת שועל שטוחנים נהגי הטריילרים בכל בוקר. היא דוחה, נראית ומריחה כמו קיא.

אלי, גיסי, נהג לצאת למסעות הציד האלה בכל שנה, לבד. אף אחד מבני המשפחה, כולל ילדיו, לא חלם גם ברגע של טירוף, להתלוות אליו. אבל שורק'ה הסוהרת הפצירה בי לצאת איתו, אחרי שהוא קיבל ממני ברקס לגבות. כמובן שסירבתי בהתחלה, אבל האישה הזו אף פעם לא עצרה באדום בוהק, אם היא רצתה משהו. אז הסכמתי, כי אני אדם חלש, שאם מנדנדים לו מספיק, הוא נכנע בקלות.

כבר בארוחת הבוקר הצטערתי שהגעתי. אלי רצה שגם אני אוכל את הדייסה המזעזעת. אני הזמנתי אומלט משלוש ביצים עם סלמון, סלט, מיץ תפוזים וקפה (מגעיל, באמריקע לא יודעים להכין קפה) ומנה כפולה של טוסט חמאה.

"רון, למה אתה ככה? תראה, כולם אוכלים ארוחת בוקר בדולר, רק אתה אוכל ב-6 וחצי דולר. הם מביטים בך וקולטים שאנחנו זרים".

"אלי, מה אכפת לי מה כל המתחפשים להיליבילי חושבים? אנחנו מדברים עברית, אז רק ארוחת הבוקר שלי מבדילה ביני לבינם?".

הוא נכנע, אבל הפציר בי למהר. "הצבאים יורדים למקורות המים כדי לשתות, ממש עם הזריחה. אסור להפסיד את הרגע הזה".

התפללתי בלב שהצבאים כבר שותים עכשיו בחשיכה, כי הטבע לימד אותם שהאדם, שהוא החיה הכי מגעילה ביקום, מגיע לאזור המחיה שלהם כדי לרצוח אותם. מה עשה לי רע הצבי כדי שאגיע למצב שאני חייב להוריד אותו?

סיימתי לאכול, יצאנו אל היעד. בדרך הוא הסביר לי את מהות הטיול. "יש כאן חוקים, עם פקחים שאוכפים. זה לא המערב הפרוע. אסור לצוד איילה, כי לא פוגעים בנקבות. רק צבי זכר ובוגר. יודעים לפי ההסתעפות של הקרניים. כל הסתעפות היא נקודה לפי חוקי הציד, אסור לירות בחיה שהקרניים שלה לא התפתחו. הצבי הוא ערמומי, הוא שולח את האיילות לשתות קודם, בוחן את הסביבה לפני שהוא עוזב את היער הצפוף, ונחשף אלינו".

שוב התפללתי בלב שהצבי כבר אכל ושתה, והוא מתכונן ל"נומה" בפסגת ההרים. הצטיידנו במפות ומשקפות, כי עוד לא היו ווייז ולפטופ. אלי פתח את הארגז בטנדר. ראיתי שם שלושה רובים עם כוונות טלסקופיות, מצ'טות וחבלים לקשירה. סיכמתי ביני לביני שהבנאדם לא מאה, וחובה להיזהר ממנו. לא היה לי גוגל'ה כדי לבדוק את חוש הריח של החיות בהר, אבל ציפיתי מהן לרמה גבוהה של התגוננות.

"קח, תלבש את זה", הוא מסר לי חליפת מדים. "נראה לך?", עניתי לו. "תן לי רק גופייה זוהרת. אני אחרי שלוש תקופות מילואים בלבנון. איכשהו שרדתי, אני לא נלחם בחיות. אני מוותר גם על הרובה, תן לי רק משקפת".

"תגיד לי, רון, אתה הומו?".

"כן, אלי".

"ידעתי שמשהו דפוק בך. אפילו אמרתי לאחותי שלא תתחתן איתך. אבל היא אף פעם לא הקשיבה לי. טוב, בוא נתחיל לטפס".

הגענו לנקודת צפייה שמשקיפה על הנחל ביער העבות. התיישבתי כדי להישען על סלע. אלי כבר נשכב על הקרקע עם רובה טעון, והמתין. נורא השתעממתי, אז הדלקתי סיגריה "מריט", וחיכיתי שיסתיים הסיוט.

"תגיד לי, אתה דפוק?", צרח עליי צייד הצבאים. "הצבי יריח את העשן של הסיגריה ולא יירד לשתות. מה אתה עושה? חוצמזה אסור לעשן ביער".

"אלי, שחרר אותי. אני רק מלווה, אני לא יורה בכלום, אני גם לא 'ספאטר' שיזהה בשבילך את הצבי. גם התותח שלך יעיל עד 250-200 מטרים, גג. המטרה, אם תהיה מטרה, רחוקה מאיתנו 400 מטרים. אל תצפה לכלום, כי לא יקרה כלום".

השמש עלתה, גם הטמפרטורות. נמנמתי וספרתי את הדקות. אסור לצוד בחשיכה, סיפרתי לעצמי, ואנחנו חייבים להתפייד מהשטח שעה לפני רדת החשיכה.

מדי פעם מסביב רעמו התותחים, ונשמעו צהלות של כל הפסיכים שהצליחו לקטול חיה. אלי התעצב מהמציאות שלפיה הוא ראה רק שתי איילות חמודות בקרבת המים. אבל אותן אסור להכחיד. "רון, המקום שלנו לא טוב. בוא נשנה מיקום. או שנטפס למעלה, או שנרד יותר קרוב למים, כדי שאני אוכל לזהות תנועה של צבי, אם הוא יורד לאט ובוחן את השטח".

"אלי, אין חיה בטבע, גם אם היא סנאי, שלא שמעה את הירי והריחה אותך ואת החברים שלך כבר לפני שש שעות. למעלה אני לא מטפס יותר, כי האוויר דליל וזה מפריע לי לעישון. זה ברור לך? אני יורד איתך לעוד נ.צ. אחת בלבד. אם לא תראה חיה, זבש"ך. אני אתחיל לשפר לאחור, בתקווה שאיזה פסיכופת קטלני התעייף ויסיע אותי לרכבת. הייתי ברור?" הוא נתן לי מבט שאמר הכל. שהלוואי שאידרדר במורד ההר, רק שאפול לו מהמשקוף של העין.

התמקמנו בנקודת צפייה חדשה. אולי בכוונה, אולי לא, מעולם לא וידאתי, אבל לא היה בה סלע מתאים כדי להישען ולנמנם. נותרו לנו כארבע שעות אור מלא בשטח. ניחמתי את עצמי שהסיוט קרוב לסיום. חלפו עוד כשעתיים, ארבע סיגריות לפחות ושתי פחיות של רולינג-רוק לעיצוב האישיות.

פתאום הזדקפתי, מולי ניצב צבי גדול, במרחק של כ-150 מטרים. אלי שכב בזווית של 45 מעלות ממני. נגעתי לו בנעל. הוא הסתובב לאט, כיוון וירה כדור ראשון בראשו של הצבי, כך התברר לי מאוחר יותר. הוא המשיך ודפק בו עוד שני כדורים לחזה ולבטן, תוך כדי ריצה ביישור מקורב. החיה התמוטטה לקרקע.

”רון, איזה מזליקי אתה", הוא קפץ עליי וחיבק אותי. "פעם ראשונה בהר, והצבי בא אליך. 20 שנה אני בא לכאן, עוד לא ראיתי צבי בוגר. אתה גדול אתה. יאללה לך לאוטו, תביא לי את החבלים והסכינים. אני חייב לפתוח אותו בשטח. אחרי זה נקשור אותו לפרונט של הטנדר, ונעשה סיבוב דאווין בוודסטוק. יאללה, רוץ. אני אשמור כאן, שלא יגנבו לנו את הציד". וואו, הסיוט רק מתחיל.

"אלי, לך אתה לרכב, אני אשמור, אל תדאג אף אחד לא יבוא". הוא הלך ואני הבטתי בגופתו של הצבי. שאלתי את עצמי, איך בכלל הגעתי לאירוע הקטלני הזה.

אלי חזר עם המצ'טות והחבלים, שקונים בחנויות של ארמי-נייבי (צבא וצי), כל ההיליבילי'ז ואלה שמתחפשים לכאלה, ליום או יומיים. "בוא, תעזור לי לייצב אותו, כדי שאני אוכל לפתוח לו את הבטן. תחזיק ברגליים".

"אלי, קרא לי כשאתה מסיים. אני אעשן כאן סיגריה, ממש פה קרוב". הבטן הסתובבה לי כששמעתי את קולות החיתוך, כאילו פורמים בד עבה בכוח. בתוך שניות הסתובבה לי הבטן, והקאתי את נשמתי. הרי אני אשם ואחראי לטבח של החיה. אם הייתי רק מכחכח, הצבי היה נמלט וחי באושר, לפחות עד למפגש עם המחסל הבא.

"יש לי מים בתיק", הוא פלט לעברי. "אתה באמת הומו, איזה רגיש אתה. אני לא מבין את שרה, מה היא מוצאת בך? איך בכלל גייסו אותך לצבא? אתה לא מתאים, רון, באמת לא מתאים. איך היית שורד ביער כזה באמצע מלחמה?".

התאוששתי, הדלקתי סיגריה. הוא סיים את הליך הביתור והקשירה של רגלי הצבי. "בוא, בוא, הומו. תעזור לי לגרור אותו למטה. הוא כבד, יש עליו לפחות 300 קילו".

"אלי, לעניין ההישרדות ביער, כן? כבר שכחת את ישראל, הא? אין אצלנו יערות כאלה. כל היערות ביחד שיש בישראל, הם מטעים של תפוחים או אבוקדו לעומת הרי הקטסקיל, הבנת? אין מצב בשום יער אצלנו שאתה לא יוצא ממנו בתוך 12 שעות, גם אם אתה זוחל".

גררנו את הגווייה של הצבי ז"ל. אלי רתם אותו לקדמת הטנדר. הקשירה הייתה כל כך איכותית, שנדמה היה שהצבי הגיע עם הטנדר בילט-אין מהיצרן.

עשינו כמובן סיבוב דאווין בעיירה. התושבים מחאו לו כפיים או הניפו אגודל זקורה, לנוכח ההישג. ביקשתי הביתה. איך שיצאנו לכביש המהיר היה מחסום של פקחי רשות הטבע המקומיים.

הם מדדו את גוויית הצבי, סיפרו לנו שלפני החיסול הוא שקל כ-250 קילו לפחות. הם העריכו את גילו כבוגר בן 3 שנים בערך. היו לו שבע הסתעפויות בקרניו. הם תמהו מדוע אלי ירה לו קרוב לעין, ועוד שני קליעים לבטן. הם הסבירו לו שמספיק כדור אחד מדויק בין סוף הצוואר לחזה, ותם הטקס. "זה שפגעת לו בפרצוף, הרס לך את הטרופי (הפרס, שהוא פוחלץ של ראש הצבי, שתולים בפינת האוכל או בסלון), חבל. אבל בפעם הבאה תדייק יותר. אתם חייבים לאכול סטייק מהצבי מאזור הכתף. מאוד רך וטעים".

חשבתי לומר לפקחים שגיסי כל כך התרגש ממעמד החיסול, עד כדי מצב שאם היה ברשותו טיל לאו, הוא יורה אותו בלי לחשוב בכלל. אבל ויתרתי, כי בכל זאת זה היה יום משמעותי בחייו.

המשכנו בנסיעה איטית למדי. במשך שלוש שעות כולם צפרו לו צפירות של ברכה. "שמע, רון. צבי זה מעדן במסעדות איטלקיות בברוקלין, בביי-רידג'. משלמים על זה המון כסף. כשנגיע אליי, אני אברר במסעדות מי רוצה לקנות אותו. את הראש אני אשאיר אצלי. אלך למומחה שיכין לי פוחלץ. בעוד שבועיים אנחנו נוסעים למיין. מתחילה שם עונת הדיג. מגיעים סלמונים במשקל של שני קילו לפחות, רק הבשר שלהם, אתה מבין? יש לי ביגוד מתאים וחכות מיוחדות. אתה עומד בתוך המים, הסלמון קופץ לך לחכה. אתה מאוד תיהנה".

הבטתי בו, ניסיתי להבין איך ילד שגדל ביד אליהו, הפך לאויב של הטבע. אבל החרשתי. לימים, אחרי שהשלמתי את ההכשרה לנהג טריילר, כמו אלי, וחייתי בכבישים שנתיים וחצי ברציפות, הבנתי הכל. הבדידות בתוך "הסוס", ללא שום קשר עד כמה הוא מפואר ונגיש לנהג בכל מצב, הופכת אותך לסוג של קאובוי מודרני, במרחבים העצומים של אמריקע.

היא שאלה: איך היה? עניתי לה שהיה סיוט. "רונצ'ו, אבל תזכור שעשית מצווה. 20 שנה הוא חיפש מישהו שיבוא איתו, אתה באת כמו מלאך בשבילו. הוא מעריך את זה מאוד".

"שורק'ה, הוא קבע שאני הומו. הוא לא מבין מה את עושה איתי. עד כדי כך הוא מעריך". היא התפוצצה מצחוק. חחח...חחח... "די, נו, אל תתרגש. הוא 'טראקר'. למה ציפית מבנאדם שחי בכבישים, לבד. אני בטוחה שהוא אוהב אותך".

"טוב, יאללה, מיציתי. אני רוצה הביתה. עכשיו, בלי פרידות ועיכובים. עכשיו".

"בסדררר, אני באה. תירגע".

אחרית דבר. אלי שכח לכבות את החימום במוסך. הצבי ז"ל הרקיב בתוך פחות מ-12 שעות. הוא לא הגיע לחובבי סטייק צבי במסעדות האיטלקיות, הוא הגיע למזבלה מורשית לגוויות.

לא היה לו גם טרופי, כי המובילים של הסוכנות שפינתה את הגווייה, לא הסכימו להמתין עד שהוא יערוף את ראש הצבי. הסירחון במוסך נמשך זמן רב. בכל ביקור שלי הבטתי בדלת המוסך, כדי להיזכר בסיוט.

אחרי כשלושה חודשים עליתי לכביש. פעמיים בשבוע נהגתי לדאונסוויו אונטריו, לפרוק ולהעמיס. בכל פעם שחלפתי אחרי המחלף לוודסטוק, הבטתי להרים הירוקים כדי להטמיע את הזיכרון של הציד.

חלפו להן השנים, כבר הספקתי לחזור לישראל, ולטיפשורת. אלי חלה ב-ALS. הוא נתן קרב אמיתי במחלה, אחרי ששהה באשפוז ביתי. הרופאים, האחיות והציוד גרו איתו בקומה הראשונה של ביתו. משפחתו סעדה אותו בכל אותן שנים של התמודדות מסויטת. הוא הלך לעולמו לפני 21 שנה, בגיל 59. שנינו נולדנו בפברואר, הוא נולד 12 שנים לפניי.

עכשיו, כשאני נזכר בו תוך כדי כתיבה, אני מצר על כך שלא נסעתי איתו למיין למסע הדיג של הסלמון. כי הוא אף פעם לא שכח את הצבי. עד שאיבד את יכולת הדיבור, הוא נהג להזכיר לי את הסיוט, ברגעים קטנים של צחוק ואושר.

כי אולי, אם היינו דגים כמה דגי סלמון, היו לו עוד רגעים של אושר בזיכרון.

קינדערל'ך של סוכות ושאבעס קוידש, אתם בסוכות היום, זובחים מכל הבא ליד, כי כך ציוו אותנו. בטח הזמנתם אושפיזין שאתם אוהבים, מאוד, או נורא, כי חייבים, כי כך ציוונו אלוקים.

אתם תהיו בסוכות גם בהושענא רבה. אז על ארוחה אחת תוותרו. פשוט כדי להתייחד עם יום השנה השלישי, לטבח 7 באוקטובר. נצלו את ההתבוננות הזו כדי להחליט שמנקים את הבית, שולחים את אבי האומה המתחזה לצ'רצ'יל ואת כל גועליציית האפסים לאופוזיציה. כי די, כי מספיק סבלנו מהכלומה ומאומה הזו. שלא יפחידו אתכם עם השקרים, האיומים וההונאות, זכרו רק את הבריונות, ההתעלמות, ההתנכרות, ההדתה. גם את העושק והגזל של הקופה הציבורית לצרכים משיחיים.

כי אם לא תזכרו, אתם תפנימו בעוד שנה שארבע שנות שלטון של הגועליציה היו רק "הבקרוב" באולמות שסמוכים לבתיכם, של סרט האימה שמצפה לנו. ואתם קינדערל'ך, תהיו הניצבים, האספסוף, העכו"ם, הפסולת האנושית שכבר כתובה בתסריט, אם וכאשר הוא ימשיך לשלוט כאן עם רוב באגם הדרעק.

אז אל תהיו כמוהו. אל תגידו לי שלא העירו אתכם, שלא משכו בדש מעילכם, שבשעה חמש כבר לא הייתם באירוע.

הנה, אני מתרה ומתריע.

חג שמייח, תבלולו.