גדי איזנקוט מתחמק מהתשובה הפשוטה - ומסבך את הבחירות

איזנקוט לא טועה ברעיון שתיתכן דינמיקה שנוצרת כאשר ציבור שלם מתחיל לראות אדם אחד כראש הממשלה הבא. ראינו את זה השנה עם פטר מדיאר בהונגריה, שניצח את הנתניהו המקומי. תחושת מסוגלות יכולה להביא מצביעים, התחזקות יכולה לייצר סחף, זה יכול להביא התחזקות נוספת, וחוזר חלילה.

גם ליברמן ובנט צודקים בכך שייתכנו אנשים שיצביעו לישראל ביתנו ולביחד משום שהם רוצים אחד מהם כראש הממשלה – ורק אם זה מתאפשר. קצת עצוב שיש מגמות כה פריכות – אבל זה קיים. מועמדות אמיתית לראשות הממשלה מעניקה לאותם מצביעים סיבה חזקה להגיע לקלפי. ריבוי מועמדים יכול לפנות לכמה קהלים, וכל אחד מהם יכול להביא למחנה מצביעים שמרגישים שהם מייצגים אותם ואת הבחירה שלהם לראשות הממשלה.

זה הגיוני, זה מתמטי, זה אסטרטגי. וזה גם מקרין חולשה לא אסתטית. זה משחק בונקר קלאסי שמשדר משהו שעובד על הבוחר, שלא בטוח בבוחר, שמפחד מהבוחר. ככה הפסידה אנגליה לארגנטינה במונדיאל, לאחר שעלתה ליתרון ולא האמינה שזה קרה. ככה לא בונים חומה.

דינמיקה הפוכה

ובעוד הם מתקוטטים, התמונה בתקופה האחרונה רחוקה מהמומנטום שגוש השינוי היה רוצה לראות. לפני כמה חודשים אפשר היה למצוא אותו בסקרים באזור 60 המנדטים, גם בלי המפלגות הערביות. היום, הוא נע באזור 52־54. המגמה חשובה וברורה: במקום להתרחב ככל שמתקרבים לבחירות, המחנה הצטמצם.

זאת דינמיקה הפוכה מזו שגוש השינוי זקוק לה. הוא צריך ליצור תחושה ברורה שהכוח עובר אליו, כמו שעשה אהוד ברק ב־1999 – הקמפיין האחרון שבו נתניהו עמד מול יריב עם אש בעיניים וסכין בין השיניים. המסקנה הבסיסית צריכה להיות שמשהו בקמפיין הזה דורש שינוי. כנראה יותר מדבר אחד.

גוש השינוי מנהל חלק גדול מהמערכה שלו כמאבק אישי בנתניהו, ובכך מעניק הרבה פחות תשומת לב לאחריות ולרקורד של השרים האחרים בממשלה – שרובם ככולם כושלים וחלקם ביזיון של ממש. הוא גם יכול למקד הרבה יותר כוח בסוגיה הספציפית שבה קיימת חפיפה רחבה במיוחד בין עמדותיו לבין חלקים גדולים בציבור הישראלי: יחסי המדינה והציבור החרדי, ובפרט נושא הגיוס, חלוקת הנטל והתקציבים. אלה נושאים שמאפשרים למחנה לדבר גם אל מצביעים שמעולם לא ראו בעצמם חלק מהמרכז־שמאל. במקום זה ישנו הוויכוח על מי עומד בראש, יש חוסר ודאות, וישנה שיטת ה"סמוך" של בנט.

בדלתיים סגורות

אני רוצה להציע מודל טוב יותר וגם פשוט מאוד. אם שלושת המוסקטרים רוצים להמשיך לרוץ כל אחד לראשות הממשלה, שירוצו. אם כל אחד מהם מאמין שהוא מביא קהל שאחרים אינם מביאים, שינסה להביא אותו. אבל במקום להגיד לנו שהכל יהיה בסדר, להסכים על כלל אחד פשוט: ראש המפלגה הגדולה ביותר בגוש יהיה ראש הממשלה. עליו כולם ימליצו בלי חוכמות ובלי חדר מלא בורקס. אוטומטית.

בנט ירוץ לראשות הממשלה ויבקש מהציבור להפוך את מפלגתו לגדולה ביותר, ואולי גם איכשהו יצליח בגלל מכונת יום הבחירות של יאיר לפיד. איזנקוט יעמוד ישר וינסה לשמר את יתרונו. ליברמן יסביר שהוא מנוסה מאוד. כל אחד מהם יגיע ליום הבחירות כמועמד אמיתי לראשות הממשלה, וכל מצביע יידע בדיוק מה עליו לעשות כדי לקדם את מועמדו: לתת את קולו למפלגה שלו.

כך התחרות נשארת אמיתית עד סגירת הקלפיות. וכך גם נשמר היתרון שעליו מדברים ליברמן ובנט: הם יכולים לגייס קהלים שונים ולנסות להגדיל את המחנה. במקביל, מצביע של הדמוקרטים מחזק את האגף שלא מפחד לדבר ישירות ולפעול נחרצות. התחרות נשארת פתוחה עד סגירת הקלפיות, וכללי התחרות ידועים עוד לפני פתיחתן. לצד שאלת ראשות הממשלה, זה גם יבהיר לבוחרים שאין שום סיכוי שהגוש אינו באמת גוש ושקולותיהם עשויים בסופו של דבר להגיע איכשהו לנתניהו.

למי שאוהב חדרים סגורים – החדר עדיין יהיה חשוב מאוד בבוקר שאחרי הבחירות. שם יצטרכו לדבר על ביטחון, כלכלה, דת ומדינה ויחסי חוץ. שם יחלקו תיקים, יקבעו קווי יסוד, יפתרו מחלוקות וינסחו הסכם קואליציוני. זאת העבודה של פוליטיקאים, ובדיוק לשם כך נדרש הניסיון שעליו בנט מדבר. אבל את ראש הממשלה אפשר וצריך לבחור בקלפי.