זאת הפעם הרביעית במהלך החודש האחרון שבית הכנסת הזה משמש מטרה לתקיפות אלימות. בראש השנה השליכו נערים ביצים על מתפללים שהיו ברחבת בית הכנסת, ולפני כן ניפצו שלושה אנשים, שצולמו בידי מצלמות ביטחון, את חלון בית הכנסת ותלשו את דגל הגאווה שהיה תלוי בתוכו. ארבע פעמים בחודש.
רגע, מי אמר את זה? ראש ממשלת אונטריו, קנדה? ומה אמר ראש ממשלת ישראל על אירוע האלימות בבית כנסת בירושלים? כלום, נאדה. ומה אמר השר לביטחון פנים (משטרה)? כלום, נאדה. ומה אמר השר לשירותי דת? כלום, כמובן. מדינת ישראל שתקה כאשר תקפו בית כנסת. בית כנסת רפורמי. למה להגיב? שמאלנים, פרוגרסיבים, ליברלים, מה עוד? מי יודע מה עוד.
הערה אחת ראשונה, גילוי נאות: אני, הכותב, משמש כדקאן ההיברו יוניון קולג' (HUC) בירושלים, הזרוע החינוכית של התנועה הרפורמית. נחזור לענייננו.
אה, שכחתי. הוא גם הבטיח, ובצדק, כי ישראל עומדת איתנה לצד הקהילה היהודית בקנדה, שנאלצת להתמודד עם מציאות הולכת ומאיימת, הולכת ומאיימת. שר החוץ סער עשה נכון ואמר את הדברים הנכונים. כך צריך לנהוג שר חוץ. גם שר התפוצות כמובן היה יכול להצטרף. לא קראתי דברים שלו.
נשארה שאלה אחת, קטנטונת. אם הממשלה מתייצבת בצורה כל כך חד-משמעית לצד הקהילה היהודית בבלוויל, אונטריו, מדוע היא לא עושה את הדבר הזה בנוגע לקהילה היהודית (הרפורמית) בשכונת בקעה בירושלים? האם זאת אינה אנטישמיות? מה ההבדל בין בית כנסת שם לבית כנסת פה? כי הרי התקפה על בית כנסת, על מקום קדוש, היא התקפה, בדיוק אותה התקפה בבלוויל ובירושלים. ומי שמגנה אותה שם, יכול, בוודאי יכול, גם להתייצב לצד הקהילה השקטה, הגאה והנאה של "כל הנשמה" בירושלים. יכול, אבל לא רוצה, כפי שאמרנו בצבא.
לא מתעסקים בפוליטיקה
הקהילה הרפורמית בישראל היא קטנה יחסית. כמה עשרות אלפי חברים בתנועה, ובמעגלים רחבים יותר - כ-120 אלף איש שמשתתפים באירועיה ב-56 בתי כנסת ומרכזים. לתנועה הרפורמית שני קיבוצים, כמה מכינות, תנועת נוער, גני ילדים.
הקולג' שלנו בירושלים מכשיר בישראל כל שנה שישה-שבעה רבנים ורבות. ובסך הכל כבר 160 בוגרים של תוכנית הרבנות הישראלית משרתים בתפקידי רבנות בארגונים אזרחיים ובמערכת החינוך מאז שהחלה תוכנית הרבנות הישראלית. אנחנו גם מנהלים תוכניות חינוכיות בירושלים ומחוצה לה.
אלה מספרים מרשימים, אבל הם כמובן קטנים בהשוואה למאות ואולי אלפי בתי כנסת אורתודוקסיים במדינת ישראל, ולמאות אלפים, אולי מיליונים, שמשתתפים בתפילות ובטקסים.
התנועה הרפורמית מטפחת את ערכיה ומפעילה, באמצעים יחסית קטנים, את הכלים המשפטיים והציבוריים, כדי שערכים כמו שוויון, צדק, שלום, זכויות אדם וכדומה יקבלו את משקלם הנכון בחיים הציבוריים במדינת ישראל. מאבקיה רבי-השנים ביססו את מעמדה, ושוב אי אפשר לערער עליו כפי שנהוג היה לפני 30 ו-40 שנה.
האמת היא שישראלים רבים, רבים מאוד, מזדהים עם ערכי התנועה, תומכים בה ומעודדים אותה, אבל הם אינם נוטלים חלק פעיל בפעילויותיה, זאת נקודת תורפה, ומעבר לכך, בואו נאמר את האמת, התנועה הרפורמית אינה פעילה פוליטית, מה שמחליש במשוואה של כמות מול איכות במדינת ישראל.
כל ההבטחות התאדו
אני רוצה לחזור עתה ולשנן את מגילת העצמאות שלנו, שאומרת בין היתר: "מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות, תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות"...
כך רצו האבות המייסדים של מדינת ישראל, שכללו כמובן את כל הזרמים והעדות שהרכיבו את היישוב העברי ב-1948. אבל מאז הלכנו דרך ארוכה ועקומה. הותרנו את הזירה לחרדים קיצוניים, שקנו בעלות על היהדות ומרחיקים ממנה את מי שאינו מוכן לקבל יהדות אחרת, פרוגרסיבית, ליברלית, מרחיבה, שרוצה לחבק כל יהודי ויהודייה באשר הם ולכבד את דרכי חייהם.
הדברים שאמרתי כאן מקבלים משמעות אחרת לגמרי כשמדובר ביהדות הרפורמית בעולם, ובעיקר בארצות הברית. שם הזרם הרפורמי הוא הגדול בזרמים, כ-40% מן הקהילה היהודית הכללית. הוא פועל בכ-960 בתי כנסת ומאורגן ככוח מרכזי בזירה האמריקאית הלאומית. התנועה הרפורמית היא שחקן מרכזי חשוב בחיים האמריקאיים ובקשרים שבין הקהילה היהודית האמריקאית לבין ישראל. הם עמדו תמיד לצד ישראל, כמובן ובמיוחד בעת משבר, לאחרונה ב-7 באוקטובר.
אגב, בעבר, כראש השדולה לחיזוק העם היהודי בכנסת ישראל, נהגנו לבקר בקהילות יהודיות בארצות הברית. חברי הכנסת נדהמו לראות את הזרמים השונים, הרפורמים, הקונסרבטיביים והאורתודוקסיים עובדים ביחד, עומדים זה לצד זה בשורה אחת ומשתפים פעולה. חזון שבישראל אפילו לא מעלים על הדעת.
ישראל מחמיצה פנים לרפורמים האמריקאים. בעבר הם נלחמו על רחבת הכותל, דרשו שוויון, ובסופו של דבר הם נדחקו לרחבה השוויונית, בפינה הדרומית של הכותל, מתחת לקשת רובינסון, שם זכו למרחב קטן, מוזנח, שאינו נגיש ואינו נושק לכותל. גם על המעט הזה הם נאלצים להילחם. הממשלה, כן הממשלה, גם ראש הממשלה, הבטיחו כבר לפני עשור ויותר להנהיג סדרים חדשים ברחבת הכותל. הממשלה קיבלה החלטה ברוח זו, אבל כל ההבטחות התאדו, והמציאות העצובה בעינה עומדת.
אילו היה ראש הממשלה נפגש בעת הזו עם נציגי יהדות ארצות הברית, כולל הרפורמים, היה ודאי שומע את דעתם על התנהגות המדינה בסוגיות שונות, כולל מדיניות וביטחוניות, וגם על היחס לאחיהם הרפורמים בישראל. אלא שראש הממשלה כבר התנתק ממרבית הארגונים היהודיים וממעט להיפגש איתם. הוא יוצא ידי חובה במפגש עם "ועידת הנשיאים", אבל לא עם הארגונים הגדולים וראשיהם.
כך איבדה ישראל את תמיכת אחד משחקניה החשובים בארצות הברית, וכך היא מתעלמת מהמתנכלים לבתי הכנסת ולחברי הקהילה הרפורמית בישראל. האווירה הקיצונית והאלימה שהשתלטה על הרחוב הישראלי, מפקירה את הקהילות הרפורמיות לחסדיהם, בעיקר בירושלים, אבל לא רק.
צריך לזכור רק דבר אחד: מה שמתחיל בביצים רקובות, בדגלים קרועים ובחלונות שבורים, אינו נעצר שם. את הדברים הללו צריך לחסל כשהם קטנים. אל תגידו אחר כך, לא ידענו, לא אמרו לנו, לא משכו לנו בשרוול. הנה, אנחנו מושכים.
התרעות פיקוד העורף