ההחלטה על העברת המשחק שאירלנד הייתה אמורה לארח מדבלין לסרביה מוסיפה עוד רובד לתמונה. התאחדות הכדורגל האירית הודיעה כי ביקשה להעבירו למגרש ניטרלי בשל "אתגרים תפעוליים" שעלולים היו לפגוע בקיום המשחק באירלנד, ואופ"א אישרה את המהלך.
מאמן נבחרת אירלנד, האיסלנדי היימיר הלגרימסון, תיאר את התקופה כקשה וחריגה בקריירה שלו. במסיבת עיתונאים הוא אף אמר: "אנחנו לא משחקים עם רצח עם, אנחנו משחקים נגד רצח עם. אנחנו משחקים נגד ישראל". ההתאחדות הישראלית שוקלת, בעקבות הדברים, פנייה לאופ"א. גם אם המאמן מדגיש שהוא מתנגד לחרם ורוצה לקיים את המשחקים, עצם השימוש במונח "רצח עם" ביחס ליריבה ספורטיבית ממחיש עד כמה השיח הפוליטי כבר חדר עמוק אל המגרש.
וזה אינו אירוע בודד. רק בתחילת ספטמבר ארבעה טריאתלטים ישראלים היו אמורים להשתתף בגביע אירופה בעיר דרי שבצפון אירלנד. המועדון המקומי הודיע כי אינו תומך בהשתתפותם, והרשימה הסופית שפורסמה לתחרות לא כללה אף ספורטאי ישראלי.
חשוב לדייק: דרי נמצאת בצפון אירלנד, שהיא חלק מבריטניה, ולכן ממשלת דבלין אינה אחראית להחלטות שהתקבלו שם. אבל קשה להתעלם מההקשר הרחב באי האירי, במיוחד מאז 7 באוקטובר 2023. אירלנד אומנם גינתה את מתקפת חמאס, אך בהמשך נקטה שורה של צעדים שהחריפו מאוד את העימות המדיני עם ישראל.
במאי 2024 הכירה אירלנד במדינה פלסטינית, והסבירה כי מטרתה לקדם פתרון של שתי מדינות. בדצמבר 2024 החליטה להתערב בהליך בבית הדין הבינלאומי לצדק בעקבות התביעה שהגישה דרום אפריקה נגד ישראל לפי אמנת הג'נוסייד. ישראל ראתה בכך חציית קו, ושר החוץ גדעון סער הודיע על סגירת שגרירות ישראל בדבלין. ממשלת אירלנד, מצידה, דחתה את ההאשמות וטענה כי עמדתה נשענת על המשפט הבינלאומי וזכויות אדם.
אבל הסיפור אינו מתחיל שם. בבית שבו נולד הרצוג, בשדרות קליפטון פארק 185 בבלפסט, הוצב בשנת 1998 לוח הנצחה כחול לציון מקום הולדתו של מי שהיה לנשיא מדינת ישראל. אלא שבמשך השנים הפך גם לוח ההנצחה הזה למטרה. לאחר התקפות חוזרות, כתובות והשחתות, ואף ניסיונות להסירו בכוח, הוחלט באוגוסט 2014 לפרק אותו מן הבניין ולהעבירו לאחסון מוגן. הגוף שהציב את הלוח מאשר עד היום כי הוא הוסר בעקבות ההתקפות והחשש לבניין וליושביו.
הסמליות קשה להתעלמות: אדם שנולד באי האירי, בן למשפחה יהודית שהייתה חלק מההיסטוריה המקומית, זכה תחילה להנצחה, ולאחר מכן הפכו גם שמו וגם אתר ההנצחה שלו למוקד של מאבק סביב ישראל. אפשר להתווכח על מורשתו המדינית והצבאית של הרצוג, כפי שעושים מתנגדי ההנצחה, אך השאלה היא אם המחלוקת עם מדינת ישראל צריכה להביא גם למחיקת פרקים מן ההיסטוריה היהודית־אירית.
לצד כל אלה יש נתון מדאיג נוסף. במרץ האחרון פרסמה המועצה הייצוגית של יהודי אירלנד – קהילה קטנה המונה בסך הכל כ־2,200 בני אדם – את הדוח הראשון שלה על אנטישמיות. בתוך שישה חודשים תועדו 143 תקריות, ובהן איומים, הפחדה, ונדליזם והדרה. שרת החוץ האירית הלן מקאנטי כינתה את הממצאים "מדאיגים".
צריך להבחין בבירור בין ביקורת לגיטימית על ממשלת ישראל לבין יחס לישראלים וליהודים באשר הם. אבל כאשר ספורטאים הופכים למושא של חרמות, כאשר תרבות הופכת לזירת הדרה, כאשר מאמן נבחרת משתמש במונח "רצח עם" ביחס ליריבה שעומדת מולו על כר הדשא, וכאשר אפילו שמו של נשיא ישראל יליד אירלנד ואתרי ההנצחה לזכרו הופכים למוקדי מאבק – מתעוררת שאלה קשה לגבי הגבול שבין חוסר הסכמה בין מדינות, לבין דה־לגיטימציה.
ארבעת הטריאתלטים אינם חברי ממשלת ישראל. שחקני הנבחרת אינם קובעים את מדיניות הקבינט. אומנים אינם מצביעים במועצת הביטחון. דווקא משום כך ספורט ותרבות אמורים להיות מרחבים שבהם אפשר להתחרות, להתווכח ואף למחות, בלי למחוק את עצם הלגיטימיות של האדם שמולך.
הוויכוח בין אירלנד לישראל עמוק ואמיתי. ככל שהעימות עובר מהממשלה אל האצטדיון, מהפרלמנט אל הבמה, ומהמדיניות אל היחס לאזרח הישראלי – כך גדל הצורך לשאול אם נשמרת ההבחנה בין ביקורת על מדינה לבין הדרת בני אדם בשל הלאום שהם מייצגים. זו כבר אינה רק שאלה על יחסי החוץ בין אירלנד לישראל. זו שאלה על גבולותיו של השיח הציבורי ועל היכולת לשמור על אותם כללים ועל אותה אמת מידה כלפי כל אומה וכל אדם.
התרעות פיקוד העורף