אולי לא הבחנתם בזה. איך אפשר להבחין, כשאנחנו כאן עם הבחירות שלנו, החגים שלנו, החופשות, הקצוות הלא סגורים בחזיתות השונות. קשה להבחין אם לא מרימים את הראש, אבל לפעמים ראוי להרים אותו כדי לשים לב שהעולם שרוי במצב רוח דיסטופי. עד כדי סכנה. על מה ולמה? נמנה שלושה דברים: האפשרות שהבינה המלאכותית מתקרבת לנקודת אל־חזור שאחריה מי יודע. האפשרות שרוסיה תחליט לתקוף את מדינות נאט"ו. האפשרות שסין תחליט לכבוש את טאיוואן. ובמילים אחרות, שלושה דברים שמתכנסים לשתי אפשרויות. האחת – שהאדם, בכוח המצאתו, המציא את המכונה שתילחם נגדו. השנייה – שהאדם, בשיגיונו, מצא את התירוץ לפתוח במלחמת עולם שלישית.
בראשם, הסיפור על אנשים חזקים מאוד בעמק הסיליקון שלמעשה ויתרו על האנושות. ויתרו על ההווה לטובת עתיד מדומיין של אנושות חדשה, או מוחלפת, או משודרגת, אולי על כוכב אחר. אנשים חזקים מאוד שמוכנים להחריף את בעיות ההווה, שנראות בעיניהם קטנוניות וחסרות ממשות, לטובת חלומות גדולים, מגלומניים – שנקרא להם משיחיים?
באופן טבעי, לא מעט אנטישמים מאשימים את היהודים (הם מאשימים את היהודים בכל כך הרבה דברים, אז למה לא להאשים אותם גם בעצם העובדה שהם מואשמים בכל הדברים האחרים?). באופן קצת פחות טבעי, לא מעט יהודים מאשימים את היהודים, כלומר, את עצמם, לא באופן אישי כמובן, אלא באופן קולקטיבי. נכה על החזה ונאמר: אשמנו!
באיזה אופן אשמנו? יש שיאמרו: זה משום שהיהודים לא ממלאים את חובתם להיות יראי שמיים. האנטישמיות היא עונשם מטעם האל. יש שיאמרו: זה משום שהיהודים לא מוכנים לחיות כמו כל עם נורמלי. בראשית הציונות, יש מי שחשבו שזה הגורם העיקרי לאנטישמיות. ינרמלו היהודים את מצבם, ייטלו כברת קרקע להקים עליה מדינה, והאנטישמיות תיעלם.
את אשמת השמיים עוד אפשר לשמוע בקרב יהודים. ולא תמיד ברור אם מדובר בטענה שיש מאחוריה אמונה אמיתית, או שזו פשוט דרך לומר "אין לנו דרך להסביר את הדבר הזה, לאלוהים פתרונים". את אשמת הנורמליות אפשר לשמוע גם כן, אבל חל בה שינוי. כבר אי אפשר לומר: "ייטלו היהודים כברת קרקע והאנטישמיות תיעלם" – כי זה דבר שכבר עשו. אפשר בהחלט לומר: "ישנו היהודים את מנהגם ומדיניותם על כברת הקרקע שנטלו להם והאנטישמיות תיעלם". ובמילים אחרות: אפשר להאשים את ישראל, את הנהגתה, את חברתה, את מדיניותה, באנטישמיות, או בחלק מהאנטישמיות, או בהתפרצות האנטישמיות.
מי מאשים את ישראל בהתגברות האנטישמיות? גם אנחנו, הישראלים. אומנם שליש מאיתנו סבורים שהתגברות האנטישמיות היא "בכלל לא בגלל המדיניות של ישראל". אין קשר. זו עלייה קלה בהתרחקות משיח האחריות, או האשמה, בהשוואה לשנה שעברה. ואם תבחנו לא את כלל הישראלים, אלא את היהודים בלבד, שיעור המסתייגים מהטחת אשמה כלשהי בישראל עלה מ־38% ל־44%. מצד שני, שליש מהישראלים דווקא כן סבורים שהאנטישמיות – בכל העולם – מתגברת "במידה רבה" בגלל מדיניות ישראל. אגב, בעיקר בקרב ערבים ישראלים עלה משמעותית שיעורם של מי שתולים את האנטישמיות במדיניות ישראל "במידה רבה" (מ־42% ל־58%).
לשאלה אם ישראל אחראית במידת מה לאנטישמיות יש משמעות פסיכולוגית. יש הבדל בין מצב של תחושת קורבנות לבין מצב של נטילת אחריות. קורבנות מובילה ישראלים למסקנה שאין מה לעשות. זה לא אנחנו אשמים, זה לא בידינו לתקן. קורבנות היא לא מצב רצוי. היא מולידה פטליזם. מצד שני, נטילת אחריות, שהיא כן מצב רצוי, עלולה להוביל לאשליה, או למגלומניה. אם היהודים יחשבו שהם אחראים לכך שיש אנטישמיות, ושינוי המדיניות שלהם הוא המפתח לתיקון, כנראה שהם צפויים לאכזבה מרה אחרי ניסיונות כושלים. כפי שהציונות לא העלימה את האנטישמיות, כך גם עדכון המדיניות לא יעלים את האנטישמיות.
וכמובן – הסכנה הגדולה ביותר היא סכנת המסקנה הגורפת. מסקנת "אין בידינו לעשות דבר" מול מסקנת "בידינו לתקן את התקלה". על השאלה המעשית צריך כנראה להשיב במתינות. לשנות מה שצריך כדי לתקן מה שאפשר. להתעקש על מה שמסוכן לשנות, גם אם זה תורם לקלקול. האם כך משיבים הישראלים? לא. בעולם של תשובות מקוטבות, בינאריות, רובם משיבים תשובה נחרצת. רובם (57%) אומרים שאין לשנות דבר (אולי משום שאין טעם לשנות אם המדיניות לא מחוללת את האנטישמיות. אולי משום שמסוכן לשנות, גם אם הדבקות במדיניות הנוכחית תורמת לאנטישמיות).
ממילא לישראלים יש פרשנות מרחיבה בנוגע לשאלה מהי בכלל אותה "אנטישמיות" שיש לנסות לתקן, או שאין אפשרות לתקן. דוגמה: רוב גדול של הישראלים סבור שחרם אקדמי על ישראל הוא פעולה לא רק "אנטי־ישראלית" אלא גם "אנטישמית" (אני מסכים איתם). רובם סבורים שלחץ בינלאומי על ישראל, כולל צעדי ענישה, בגלל המצב ההומניטרי בעזה, גם הוא ביטוי של אנטישמיות.
על מה הם חלוקים? על השאלה אם הכרה של מדינה זרה במדינה פלסטינית היא ביטוי של אנטישמיות. כמו בשנה שעברה, בערך ארבעה מכל עשרה מהם סבורים שכן. אלה כמובן הישראלים שעמדתם בשאלת המדינה הפלסטינית שוללת זאת מכל וכל, לא רק עכשיו, בנסיבות השוררות כעת – אלא גם בכל תסריט עתידי, היפותטי, אופטימי. גם את זה צריך לומר: השאלה "מי אנטישמי" מקבלת תשובות מסוגים רבים. עם חלקן קל להסכים, על חלקן אפשר להתווכח, וחלקן מבטאות את האמירה הפחות סבירה: "אנטישמי הוא מי שלא מסכים איתי".
כלומר, זו מפלגה שבהרכבה הנוכחי אנחנו סוקרים רק שבועות ספורים. בשבוע הראשון והשני שלאחר הקמתה, היא לא עברה בסקר שלנו, אף שהייתה קרובה מאוד, מרחק נגיעה ממש. שניים־שלושה משיבים נוספים בסקר והייתה עוברת. במפלגה עצמה היו מי שחשבו (גם את זה לחשו לי) שבמקרה גבולי כזה "צריך להעביר". הרי במצב שמפלגה מגרדת (מלמטה) את אחוז החסימה, לא הגיוני לתת לה אפס מנדטים, מה שלא משקף בכלל את כוחה האמיתי. עדיף לפעול ב"סלחנות" ולכלול אותה מבין אלו שנכנסות לכנסת.
זו כמובן טענה שאפשר להגן עליה: אולי דומה לטענה שבמשחק כדורגל השופט צריך להעדיף את ההתקפה על ההגנה כדי שהמשחק יהיה תחרותי יותר. אבל אפשר כמובן להגן גם על הטענה ההפוכה. "להעביר" את המפלגה הזאת משמעו "לקצץ" ממפלגות אחרות. כלומר, לתת מתנה למפלגה אחת ולעשות עוול לאחת, שתיים, שלוש, או ארבע מפלגות שיאבדו מנדטים – כי, מה לעשות, יש רק 120 מנדטים לחלק, ומה שאחד מרוויח השני מוכרח להפסיד. ועוד: מפלגה שיהיה חסר לה אפילו קול אחד בבחירות עצמן, לא תעבור. ושום סלחנות לא תועיל.
בעבודה על סקרי בחירות יש כמה שלבים. השלב הראשון הוא איסוף תשובות, כך שייצגו את האוכלוסייה שאנחנו מעוניינים בה (המצביעים בישראל). יש דגימה מתוך מאגר, יש בדיקה של נתונים ידועים מראש, כמו שיעור ההצבעה לכל מפלגה בבחירות 2022, או החלוקה לרמות שונות של דתיות, או הכנסה, או השכלה, או מוצא עדתי. כל סוקר על פי דרכו.
אחר כך צריך לחשב אחוזים של תשובות בעד כל מפלגה ולתרגם אותם למנדטים. זה מחייב עוד חישובים, כמו מה יהיה שיעור ההצבעה במגזרים שונים, או בקרב תומכים של מפלגות שונות; איך יתגלגל תהליך חלוקת המנדטים לפי הנוסחה של בדר־עופר. בשלב הזה צריך לשים לב לעוד כל מיני דברים. לדוגמה, האם יש בסקר תוצאה חריגה שאין לה הסבר מניח את הדעת. זה יכול לקרות, כמו שכתבנו כאן לפני כמה שבועות. מפלגה מקבלת קבוע 6%, ואז פתאום קופצת ל־10%, בלי שקרה שום דבר שיכול להסביר קפיצה כזאת.
מה עושים? קיימות כמה דרכי פעולה. לכולן מכנה משותף: לא רצוי לשגע את המתבוננים מהצד בגלל מה שיכול להיות רק רעשים במדידה. שלב נטרול הרעשים הוא שלב שנדרש בו שיקול דעת של הסוקר. שלב נטרול הרעשים מחייב בדיקות מכל מיני סוגים ומחייב גם יושרה. הוא מחייב להקפיד לא להתאים את התוצאה למה שהיינו רוצים, אלא למה שאנחנו רואים בנתונים לאחר בחינה מעמיקה.
עכשיו נתמקד במקרה של המילואימניקים־הכלכלית. מקרה שבו מתקיים סוג של פיתוי: הרי אם נעביר אותם, אף אחד לא יבוא בטענות. אם לא נעביר – ועוד איך יהיו טענות. בעיקר כאשר יש סקרים אחרים שמעבירים. בעיקר כאשר ברור שהם ממש על הסף. עכשיו נביט בגרף שצירפנו, שהוא קצת יותר מורכב ממה שאנחנו בדרך כלל מציגים כאן, וננסה להסביר אותו:
מה רואים למטה: התוצאה של הנדל־זליכה בשני הסקרים האחרונים, באחוזים משוקללים – 3.19% ו־3.15% מכלל הקולות. בשורה התחתונה, מתחת לכל ענן, כתובה התוצאה, ומתחתיה תאריך הסקר. בתוך הגרף, הקו האדום הוא אחוז החסימה (3.25%). התוצאות יושבות כמעט עליו, אבל שימו לב לענן שמצויר סביב כל תוצאה: זה טווח הטעות של הסקר. הענן רחב במקום שבו התוצאה סבירה ביותר, וצר בקצוות, אבל הוא משתרע לגובה: בגודל מדגם כמו שאנחנו עושים, מפלגה שמקבלת 3.2% יכולה בפועל להיות בכל מקום בין 2% ל־4.5%.
ליד שני הסקרים האחרונים (בכחול) הוספנו שלושה שבועות קודמים (בכתום), אבל איתם צריך להיזהר: אלה למעשה הנתונים המקובצים של תומכי טרופר־הנדל (הניסיון הקודם של הנדל לעבור את אחוז החסימה) עם תומכי זליכה, עם תומכי וילף, כולם יחד. וזה כמובן בעייתי, כי ייתכן שחלק ממצביעי טרופר־הנדל עזבו עם טרופר כשהחבילה התפרקה. ויכול להיות שחלק ממצביעי וילף רצו אותה, אבל לא רוצים להצביע לזליכה. ויכול להיות גם ההפך, שיש מי שראו את החיבור הזה, ואף שקודם היו תומכים של ארדן או של בנט, החליטו שדווקא החיבור החדש מתאים. אז הצגת הנתונים הקודמים בעייתית, אבל זה מה שיש, ואנחנו מציגים, כדי שתהיה תמונה מלאה יותר.
מה רואים למעלה: את אותם עננים מתורגמים לשאלה אחת: מה הסיכוי שהמפלגה באמת מעל הסף? החלק הכהה של כל ענן הוא מה שנמצא מעל הקו האדום, והמספר שמעליו אומר כמה מהענן זה. ואתם רואים שהחיבור שינה מאוד את המצב וקירב את הרשימה לאחוז החסימה: בשלושת השבועות הכתומים כמעט כל הענן היה מתחת לקו, ובשני הכחולים כמעט חצי ממנו מעליו. ואתם רואים שגם השבוע זה לא הספיק כדי להביא את המפלגה ל־50% (או 51%) סיכוי.
כרגע, בשבועיים שסקרנו, ובהתחשב בשגיאות המדגם, הרשימה עומדת על 44%־46%. כמו בהטלת מטבע, עם סיכוי קצת יותר קטן לקבל עץ מפלי (או פלי מעץ). כשפרופ' שטיינברג ואני צריכים להחליט מה לעשות בתוצאה הזאת, זה הדבר שאנחנו מביאים בחשבון. זה – ומה שאמרנו כבר קודם: לתת להם זה לקחת מאחרים. ובמשתמע – להעדיף אותם על פני אחרים. ואנחנו, גם זה כבר נכתב כאן, לא תמיד יכולים להיות בטוחים שאנחנו הכי מדויקים, אבל כן יכולים להיות בטוחים שאנחנו כל הזמן משתדלים להיות הגונים.
מה בעצם לומדים מכל זה: יסלחו לי חבריי הרבים שעוסקים למחייתם בשידורי טלוויזיה – אבל טלוויזיה היא מדיום שאחד מחסרונותיו הוא התביעה להכרעה פסקנית. כללי הטלוויזיה, כפי שהשתרשו בישראל ובמקומות אחרים, מחייבים את הסוקר לומר "עובר" או "לא עובר", וזה גם במקרה שההפרש בין התוצאה לסף – עשירית האחוז – קטן פי עשרה מטעות הדגימה.
התרעות פיקוד העורף