הרמז הראשון היה ה"שלי". "המדינה שלי". "העם שלי". וכשדיבר על ירושלים מול ארדואן הוא אמר: "זו המדינה שלנו, העיר שלנו, הבירה הנצחית שלנו". בהמשך הוא שוב דיבר על "המדינה שלי, ישראל", ולקראת הסיום אמר: "הסיפור של העם שלי, העם היהודי, מתחיל לפני יותר מ־3,000 שנה".
יש מושג שנקרא Psychological Ownership, בעלות פסיכולוגית. ככל שאנחנו משקיעים יותר זמן, מאמץ, שליטה ובעיקר חלקים מהזהות שלנו במשהו, הוא מפסיק להיות רק משהו שיש לנו ומתחיל להרגיש כמו חלק מאיתנו.
זו יכולה להיות חברה שבנינו, תפקיד שמילאנו שנים, בית, רעיון או פרויקט חיים. והחלק המעניין מתחיל כשהדבר הזה מאוים. מחקרים מראים שכאשר אנחנו מרגישים שמישהו עומד לחדור לטריטוריה שאנחנו חווים כשלנו, אנחנו מתחילים לעשות יותר marking and defending: לסמן בעלות ולהגן עליה. פתאום חשוב יותר לומר, במילים או בהתנהגות: זה שלי. תחשבו על ילד שמישהו מתקרב לצעצוע שלו ופתאום, גם אם הוא לא נגע בו שעה, הוא תופס אותו ואומר: שלי.
אצל אדם שהיה ראש ממשלה במשך חלק עצום מחייו הבוגרים, השלטון כבר מזמן אינו רק תפקיד. קשה לדעת איפה נגמר התפקיד ומתחילה הזהות. ולכן חודש לפני בחירות, ה"שלי" הזה קבל משמעות נוספת. בחירת המילים שנעשתה מספקת הצצה לא מכוונת למה שקורה מתחת לפני השטח. ואז הגיע הרמז השני, והוא אפילו יותר מעניין. הסרקזם.
נתניהו יודע להשתמש בהומור, בציניות אבל הרטוריקה המזוהה איתו לאורך השנים בנויה בדרך כלל על רגשות אחרים לגמרי: עוצמה, איום, קורבנות, היסטוריה, גאולה, ניצחון ובעיקר תקווה. הוא אוהב לעבור עם הקהל מסע שעובר מהגולה, אל האיומים שספגנו ואז אל תמונת העתיד שבה ישראל מתגברת. הנאום הזה היה עתיר סרקזם. בהשוואה לנאומים האחרונים שלו באו"ם, מדד הציניות והסרקזם היה גבוה משמעותית. לא עקיצה אחת שנזרקה בדרך, אלא דפוס שחזר מול כמה מטרות שונות לאורך הנאום.
נתניהו בדרך כלל מצטיין ברטוריקה מהסוג הראשון. בנאומים שלו יש כמעט תמיד סיפור גדול, איום, מאבק, ניצחון, שלום, שגשוג, תקווה. הוא מנסה להרחיב את המעגל ולגרום לקהל לראות את העתיד שהוא מצייר. גם כשהוא מתאר איום, הוא בדרך כלל לוקח את הקהל לשלב הבא: נתגבר עליו. ננצח. יהיה שלום. יהיה שגשוג. ישראל תהיה חזקה יותר. הוא מצייר עתיד ואז מנסה לגרום לקהל לראות אותו יחד איתו. מבחינה פסיכולוגית, תקווה בנויה בדיוק על הדבר הזה: על אמונה שיש יעד, שיש דרך להגיע אליו ושיש לנו יכולת להשפיע על מה שיקרה בהמשך.
במובן הזה, הסרקזם הוא קיצור דרך לא מפני שקל יותר להצחיק מאשר לייצר תקווה, אלא מפני שהוא מופיע אחרי שוויתרת על שלב השכנוע. וזו סטייה מעניינת אצל נתניהו. הוא השלים עם זה שהמעגל של האנשים שעוד אפשר להביא לצד שלך הצטמצם משמעותית. גם בחוץ וגם בבית.
התרעות פיקוד העורף