יום כיפור מאחורינו. הסליחות נאמרו, החשבון עם עצמנו נעשה, ולרגע אחד לפחות הצלחנו לשכנע את עצמנו שהשנה באמת נהיה אנשים קצת יותר טובים. עכשיו אנחנו כבר בסוכה. היא פתוחה לכל עבר. יש בה מקום לאושפיזין, לאורחים, למי שרוצה להיכנס, לשבת, לדבר, להביע דעה ואפילו, רחמנא ליצלן, להציע דרך אחרת.
איזה רעיון מהפכני. כי מדי שנה, רגע לפני יום כיפור, אנחנו מבטיחים לעצמנו שנהיה קשובים יותר, סלחניים יותר, מכילים יותר, פחות שיפוטיים. ואז החיים מתחילים. כמה ימים עוברים, במקרה הטוב כמה שבועות, והבטחות יום הכיפורים מתאדות להן. האוזניים שוב נסגרות בפני מי שחושב אחרת. הסבלנות מתקצרת. הטונים עולים. מילה אחת לא במקום הופכת למלחמה. ומי שיש לו דעה אחרת, מראה אחר, תרבות אחרת או סתם השקפה שמרגיזה אותנו, הופך במהירות מיריב לוויכוח לאויב.
המחצב הנדיר ביותר בטבע האנושי הוא כנראה אהבת חינם. לא כסף. לא זהב. לא ליתיום. אהבת חינם. וגם סבלנות. סובלנות. היכולת להקשיב למישהו בלי להכין תוך כדי את התשובה שתמחץ אותו. דווקא עכשיו, כשהעולם סביבנו כל כך טעון, כשהשנאה כלפי ישראל והיהודים מרימה ראש במקומות רבים, וכשאנחנו מרגישים לא פעם שמי שמבקש להבין אותנו צריך קודם לעבור מסכת ייסורים, אנחנו עושים לעצמנו טובה גדולה מדי אם אנחנו משכנעים את עצמנו שהבעיה כולה נמצאת בחוץ.
כי האתגר הגדול שלנו אינו רק לנצח בוויכוח מול מי שחושב אחרת מאיתנו. האתגר הוא לזכור שהוויכוח הזה מתקיים בתוך אותה משפחה, באותה מדינה, באותו בית. והבחירות בפתח. אבל לפני הבחירות בקלפי יש בחירה הרבה יותר יומיומית. איך אני מדברת עם מי שחושב אחרת ממני? איך אני מתנהגת כשמישהו מעצבן אותי? האם אני מסוגלת להקשיב בלי לבטל? האם אני יכולה לא להסכים בלי להשפיל? האם אני מסוגלת לראות אדם גם כשאני מתנגדת לדעה שלו? אפשר להתחיל כאן.
אני מוכנה לשמוע. בלי לקרוא לו בוגד. בלי לתקוף. בלי לבטל. בלי להפוך כל מחלוקת לקרב על עצם קיומה של המדינה. פשוט לשמוע. אולי זו המשמעות האמיתית של הסוכה שאנחנו יושבים בה עכשיו. היא לא מבקשת מאיתנו להסכים על הכול. היא רק מזכירה לנו שאפשר לשבת תחת אותו גג גם כשאנחנו לא רואים את העולם בדיוק באותה צורה.
אז בואו ניכנס. יש מקום. אהבת חינם, אמרנו. כמה קשה זה כבר יכול להיות?
חג סוכות שמח.
התרעות פיקוד העורף