חטא היוהרה: הסכנה הגדולה ביותר לעתיד ישראל | עמרי גפן

"מי שמנהל את העניינים עכשיו ועד יום הבחירות הם הקמפיינרים. מובילי המפלגות מקשיבים להם, אם לא אפילו מנוהלים בידיהם. מה שאתה מציע חשוב, אפילו קריטי, אבל אין עם מי לדבר".

את הדברים האלה אמרה לי לפני כמה חודשים אחת מחברות הכנסת המוערכות באופוזיציה. דיברנו על הצורך לחבר את מובילי מחנה השינוי כבר עכשיו לעבודה משותפת. לא לאחד מפלגות. לא למחוק הבדלים. לבנות ברית. להגדיר יעדים משותפים. להסכים איך עובדים יחד. ובעיקר, להתחיל לספר סיפור ישראלי משותף.

ארבעת המובילים הם אנשים מוערכים, בעלי ניסיון ציבורי וביטחוני משמעותי, אך גם שונים מאוד זה מזה. לכל אחד תפיסת עולם, קהל וכוח משלו. דווקא משום כך המבחן שלהם היום אינו רק כמה מנדטים יקבל כל אחד. גם לא מי יוביל ומי יהיה מועמד לראשות הממשלה.

המבחן הוא אם הם יודעים לעבוד ביחד.

---

יש תיאום חלקי ואף נחתמו הסכמי עודפים. אלה צעדים חשובים, אבל במקביל מתנהל ביניהם מאבק על ההובלה, ולעיתים גם עימות פומבי שמקשה לראות בהם מחנה שפועל יחד. תיאום אלקטורלי אינו שותפות, והיכולת להקים ממשלה היא בוודאי לא היכולת להחזיק אותה ולעבוד יחד לאורך זמן.

וכאן נמצאת סכנה שמדברים עליה הרבה פחות: היוהרה.

אנחנו עוסקים בשנים האחרונות ביוהרה, בזחיחות ובשכרון הכוח של מובילי הקואליציה. אבל מי שמבקש להחליף אותם צריך להביט גם פנימה. יוהרה היא ההנחה שאני יודע. שאני קורא נכון את המציאות. שאני מבין מה הציבור רוצה. שהדרך שלי נכונה. שהאחרים צריכים בסופו של דבר להתיישר אליי. ללכת בעקבותיי.

ולפעמים הדבר המסוכן ביותר ביוהרה הוא שמבפנים היא בכלל לא מרגישה כמו יוהרה. היא מרגישה כמו אחריות: "אם לא אני, מי?". כמו ביטחון שנשען על ניסיון: "עשיתי דבר או שניים, אני יודע". ולפעמים פשוט כמו המשפט הישראלי המוכר והמסוכן כל כך: "יהיה בסדר".

חטא היוהרה אינו תיאוריה. הוא חוזר שוב ושוב בהיסטוריה הישראלית, ובכל פעם המחיר כבד. מה שנחווה במשך שנים בחלקים בציבור כפטרונות של הממסד המפא"יניקי תרם לניכור ולכעס כלפי האליטות; הקונספציה והביטחון המופרז בתפיסת המציאות היו חלק מרכזי בכשל שקדם למלחמת יום הכיפורים, ושוב בכשל שקדם למתקפת 7 באוקטובר; הזחיחות של חלק מהמנהיגות החרדית סביב סוגיית הגיוס וההנחה שניתן להמשיך לאורך זמן כמעט ללא שינוי העמיקו את הקרע בינה לבין חלקים רחבים בחברה הישראלית; ושכרון הכוח שאפיין את קידום המהפכה המשפטית, מתוך תפיסה שלרוב הקואליציוני יש גם לגיטימציה לשנות במהירות כללי משחק יסודיים, הוביל את ישראל לאחד המשברים הפנימיים החריפים בתולדותיה. האירועים שונים לחלוטין והאחריות שונה, אבל המנגנון מוכר: כאשר מנהיגים בטוחים מדי שהם מבינים את המציאות, היכולת שלהם לשמוע את מה שלא מסתדר עם תפיסתם מצטמצמת.

זו אינה מחלה של ימין או שמאל. זו מחלה של כוח.

ונמאס ממנה.

נמאס מפוליטיקאים שכל אחד מהם משוכנע שהוא הפתרון. נמאס ממאבקי אגו שמוסברים לנו כאידיאולוגיה או כאסטרטגיה. נמאס מהמשחק שבו קודם בונים את הכוח שלי, אחר כך סופרים מנדטים, אחר כך מחליטים מי ניצח בתוך המחנה, ורק ביום שאחרי הבחירות מתחילים לבדוק איך בכלל עובדים יחד.

הפעם זה לא מספיק.

יש גם סיבה פשוטה מאוד לא להסתפק בהבטחות שהפעם יהיה אחרת. ממשלת השינוי הקודמת לא השלימה קדנציה. כשהיא הוקמה פניתי לכל מוביליה ולחברי קואליציה שהכרתי, והצעתי לסייע בבניית מנגנונים לאמון, לשותפות ולניהול קונפליקטים. הזהרתי שהשונות הגדולה והמבנה המורכב ייצרו בהכרח מחלוקות, ושאם לא יודעים לנהל אותן בזמן הן הופכות למשברים. התשובה שקיבלתי הייתה ברוח של "יהיה בסדר. נדע לטפל במה שיעלה". באחת השיחות אף נאמר לי שבקונפליקטים תטפל יו"ר הקואליציה, עידית סילמן.

וזו בדיוק הטעות: להניח שכשיתעוררו הקונפליקטים כבר נדע לטפל בהם. שותפות מורכבת לא מחזיקה בזכות כוונות טובות. צריך לבנות ולנהל אותה.

לכן השאלה אינה תיאורטית: למה שנאמין שביום שאחרי הבחירות אנשים שמתחרים היום זה בזה יידעו פתאום לבנות אמון, לנהל מחלוקות, לקבל החלטות יחד ולוותר כשצריך?

אמון לא נבנה ביום שאחרי הבחירות. גם שותפות לא.

אם איזנקוט, בנט, ליברמן וגולן מבקשים להציג לציבור מחנה שמסוגל למשול יחד, הציבור צריך לראות את היכולת הזו בפעולה כבר היום. לא רק הסכמי עודפים. לא רק הצהרות שלא יתקפו זה את זה. לא רק פגישות של ראשי המפלגות.

לעבוד ביחד. לבנות ברית. ובעיקר, לתת לציבור סיבה להאמין שהם באמת מסוגלים לקחת אחריות ביחד.

בשפה המקצועית זה מוכר כ"קולקטיב אימפקט": לא מיזוג של כל השחקנים לגוף אחד, אלא יצירת מטרה משותפת, יעדים משותפים ברורים, מנגנוני תיאום קבועים ופעולות נפרדות שמסונכרנות זו עם זו כדי להגדיל את האימפקט המצרפי. כל אחד שומר על הזהות שלו, על הקהל שלו ועל הדרך שלו, אבל כולם יודעים לאן הולכים ואיך עובדים יחד.

הם לא צריכים להפוך למפלגה אחת. השונות ביניהם חשובה. ארבעה חיצים אינם צריכים להפוך לחץ אחד. אבל אם כל אחד מכוון למקום אחר, העוצמה מתבזבזת. אם הם מכוונים לאותו יעד, כל אחד יכול להישאר הוא עצמו ולהגדיל את כוחו של השלם.

והבעיה אינה רק הבחירות.

ישראל שאחרי השנים האחרונות זקוקה למנהיגות שיודעת לעבוד בתוך מציאות של מחלוקות עמוקות, חוסר אמון ואינטרסים מתנגשים. מי שלא מסוגל לבנות שותפות בתוך המחנה שלו יתקשה לבנות אותה במדינה. ומי שמבקש להחזיר אמון במנהיגות צריך קודם כול להראות שאפשר לתת אמון ביכולת שלו לעבוד עם אחרים.

הגיע הזמן למשהו אחר.

פחות אגו. פחות זחיחות. פחות "אני". יותר "אנחנו".

זה המעבר מאגו-סיסטם לאקו-סיסטם. לא ויתור על זהות, עמדות או מנהיגות, אלא ההבנה שבעולם מורכב העוצמה של כל אחד תלויה גם ביכולת שלו לעבוד עם אחרים. זה נכון בארגונים, זה נכון בחברה, וזה נכון בוודאי בהנהגת מדינה.

מזמן היה צריך לראות את המעבר הזה במחנה שמבקש להוביל שינוי. עכשיו כבר אי אפשר לחכות ליום שאחרי הבחירות.

כי בסופו של דבר, לא רק זהות המנהיג הבא עומדת כאן על הפרק, אלא היכולת לבנות מנהיגות שיודעת לפעול יחד בתוך השונות.

לעבור מאגו-סיסטם לאקו-סיסטם.

בזה תלויה במידה רבה היכולת שלנו לבנות כאן עתיד אחר.