התרעה, חליווה והמחדל: כך בורחים מהשאלה האמיתית | עידן מאראש

לפני כשבועיים נסערה המדינה בעקבות פרסום ב"הארץ", שלפיו ראש הממשלה בנימין נתניהו קיבל כביכול שיחת אזהרה אישית מנשיא איחוד האמירויות, מוחמד בן זאיד, בנוגע לכוונת חמאס לפתוח במתקפה.

ההד הפוליטי והתקשורתי היה מיידי. הטענה הפכה בתוך שעות לכלי בוויכוח הפוליטי, באולפנים עסקו בה בהרחבה, והיא הציפה מחדש אצל משפחות שכולות ומשפחות החטופים את השאלה הקשה מכל: האם מישהו ידע מראש ולא פעל?

לשכת ראש הממשלה הכחישה את הדברים. בהמשך פורסמו גם התייחסויות אמריקניות שלפיהן הממשל לא הכיר התרעה כזו בזמן אמת. השבוע הגיעה גם הכחשה רשמית מטעם איחוד האמירויות, שלפיה שיחה כזו לא התקיימה.

אם אכן כך, הרי שהסיפור הזה קרס.

אבל השאלה החשובה יותר היא מדוע בכלל הפך הסיפור הזה לכל כך מרכזי.

מסך עשן מול שבר אמיתי

אין שום כוונה להקל ראש באחריות הדרג המדיני. תפיסת הביטחון שהתגבשה במשך שנים, מדיניות ההכלה מול חמאס, האמונה כי ניתן לנהל את האיום מעזה והחלטות שהתקבלו לאורך השנים - כל אלה חייבים לעמוד לבחינה רצינית, מקצועית וציבורית.

אבל בדיוק משום כך אסור לאפשר לוויכוח על "התרעה מושלמת" שלא הוכחה להסיט את הדיון מהשאלות הקשות באמת.

הרי גם אם הייתה מגיעה התרעה מדינית, חיצונית וחד-משמעית - עדיין היינו צריכים לשאול מדוע מערכת המודיעין הישראלית, על מאות אנשיה, יכולותיה הטכנולוגיות, אמצעי האיסוף והיכרותה העמוקה עם חמאס, לא הצליחה להבין בזמן את משמעות הסימנים שהצטברו בתוכה.

הכשל לא נולד באבו דאבי. הוא נולד כאן.

הוא נולד במערכות האיסוף, בהערכת המידע, בהנחות העבודה, בקיבעון המחשבתי ובקונספציה שהתקבעה במשך שנים. הוא קשור גם לאופן שבו התייחסו להתרעות שעלו מהשטח ולמידע שהגיע מגורמים בתוך המערכת.

ובעיקר - הוא קשור לשאלה מדוע מערכת שלמה לא הצליחה לדמיין שחמאס מסוגל לעשות את מה שבסופו של דבר עשה.

זהו לב העניין.

לא מי אמר לראש הממשלה משהו בשיחת טלפון שלא הוכחה. אלא מה ידעה ישראל על חמאס, מה היא לא הבינה, ומה עשתה עם מה שכן ידעה.

וכאן נכנס אהרן חליווה

לפני ימים אחדים הופץ ברשת תיעוד של מפגש מקרי בין שלי משל-יוגב, אמה של ליבי כהן-מגורי ז"ל, שנרצחה במסיבת נובה, לבין ראש אמ"ן לשעבר, אהרן חליווה.

בתיעוד נשמעת האם כשהיא מטיחה בחליווה: "הבת שלי קבורה בגללך".

אין צורך להוסיף לתמונה פרשנות. היא קשה מספיק בפני עצמה.

מצד אחד עומדת אם שאיבדה את בתה בטבח. מצד שני ניצב מי שעמד בראש אמ"ן ב־7 באוקטובר ונשא באחריות הפיקודית העליונה על אחד המרכיבים המרכזיים במערך המודיעין של מדינת ישראל.

אין צורך לקבוע מה עבר בראשו של חליווה באותו רגע, ואסור לנו לעשות זאת על סמך סרטון קצר. אבל המפגש הזה ממחיש דבר עמוק יותר: עבור הציבור, ובעיקר עבור המשפחות שאיבדו את יקיריהן, 7 באוקטובר איננו סעיף בדו"ח ולא שורה בשרשרת פיקודית. הוא חיים שנגדעו.

לכן גם השאלה מי נושא באחריות אינה יכולה להישאר עניין תיאורטי של ועדות, מינוחים ותרשימים ארגוניים.

מי שהיה בעמדת אחריות צריך יהיה לתת תשובות.

לא נקמה. לא משפט שדה. לא מסע פוליטי.

תשובות.

לפרק את מנגנון ההסברים

כמעט שלוש שנים אחרי הטבח, ישראל עדיין עסוקה בוויכוח על השאלה איזו ועדה תחקור את האסון. אבל נדמה שהוויכוח על שם הוועדה הפך בעצמו לחלק מהבעיה.

מה שהציבור צריך הוא לא עוד מסמך שייקבר שנים לאחר כתיבתו. הוא צריך תהליך שיחזיר את האמון בכך שהאמת תיחשף.

אפשר להתווכח אם הדרך הנכונה היא ועדת חקירה ממלכתית, ועדה אחרת או שילוב של מנגנוני חקירה ותחקור. אבל אסור שהוויכוח המוסדי יהפוך לתחליף לבירור עצמו.

החקירה חייבת להגיע לכל הדרגים: המדיני, הצבאי והמודיעיני. היא חייבת לבדוק את קבלת ההחלטות לאורך שנים, את בניין הכוח, את תפיסת האיום, את ההתייחסות להתרעות, את התפקוד בליל ובבוקר 7 באוקטובר ואת שרשרת האחריות שהובילה לכך שמדינת ישראל הופתעה באופן שבו הופתעה.

והיא חייבת לעשות זאת בלי קשר לזהות הפוליטית של הנחקר.

ראשי ממשלה ושרים אינם יכולים להיות מוחרגים.

אבל גם ראשי אמ"ן, הרמטכ"ל, ראשי שב"כ ואלופים אינם יכולים להסתתר מאחורי הדרג המדיני.

האמת חייבת להיות גדולה יותר מכל מערכת.

הציבור אינו צריך עוד נרטיב

יש מי שמנסים להפוך את 7 באוקטובר לסיפור פשוט: הכול באשמת הממשלה. אחרים מבקשים להפוך אותו לסיפור הפוך: הכול באשמת הצבא והמודיעין.

שני הניסיונות האלה מסוכנים.

אסון בסדר גודל של 7 באוקטובר כמעט לעולם אינו תוצאה של אדם אחד או החלטה אחת. הוא תוצאה של הצטברות: תפיסות, החלטות, הנחות, התרעות שלא קיבלו את המשקל הנדרש, כשלים ארגוניים וכשלי פיקוד.

לכן גם לא צריך לחפש "סיפור" אחד שיסביר הכול.

צריך לפרק את המערכת.

אלה השאלות.

לא שיחת טלפון שלא התקיימה, ולא נרטיב שנוח לצד כזה או אחר.

הציבור הישראלי אינו זקוק לעוד ועדת טיוח, אבל גם לא לבית דין שדה. הוא זקוק לחקירה אמיצה, שקופה ומקצועית, שתבחן את כל שרשרת האחריות - מהדרג המדיני ועד אחרון הדרגים המקצועיים הרלוונטיים.

המשפחות השכולות אינן צריכות נקמה.

הן צריכות לדעת למה הילדים שלהן מתו.

מדינת ישראל אינה יכולה להשיב את מי שנרצחו ב־7 באוקטובר. אבל היא יכולה לעשות דבר אחד למענם: להבטיח שהאמת לא תיקבר יחד איתם.

לא עוד נרטיבים.

לא עוד ספינים.

לא עוד מלחמה על מי יכתוב את ההיסטוריה.

קודם כל העובדות והאמת. אחר כך האחריות. ורק אז - המסקנות.