אני לא אותה אמא שהייתי פעם - ואולי זה דווקא בסדר | לירון חאיק מעוז

"אמא, את מעצבנת" - משפט זה ועוד רבים וטובים אני שומעת לאחרונה מהמתבגר בן ה-13 שלי.

לכאורה, אין בו שום דבר חדש שאיני יודעת. אני מעצבנת לעתים בשאלותיי, בהתעקשותי להבין עניינים חברתיים עד תומם. במקרים מסוימים אני מעצבנת בבקשות שלי להיזכר שאחיו הקטנים אינם בגילו, והוא צריך להיות יותר סבלני איתם. הכול נכון.

כשאני משתפת בכך את חברות שלי, אימהות למתבגרים בעצמן, הן מחזקות אותי ואומרות לי: "ברוכה הבאה לגיל ההתבגרות, הדקי חגורות, רק התחלת". ואני חושבת לעצמי שההורמונים המשתוללים לא היו מוטרפים יותר אף פעם, ולוקה במחלת ההשוואה העצמית בשכנוע שלא היה מבייש דיבייט באו"ם: אני לא הייתי כזאת בגיל הזה.

ואז אני מפסיקה ומבינה מדוע. אני לא הייתי כזאת כי המצב החברתי שלי לא היה משהו, אבל זה כבר סיפור לטור אחר.

אני נושמת שנייה ושמחה שעילי לא כמוני. אנחנו לא העתק-הדבק.

ועדיין, משהו ביכולת שלו לענות לי לעתים בחוסר רגישות עושה לי סדקים קטנים בלב.

אני מסתכלת בתמונות שלו כשהיה פעוט ובמסע שעברנו, ולעתים אין התאמה בתחושות. אני אומרת לעצמי: איך הדבר המפוצץ רוך ורכות, הילד שחיבק אותי ודאג לי עד אין קץ, מסוגל לומר לי שאני מרגיזה אותו, או להיות חסר סבלנות אליי?

הגירושים שעברתי בפרק א', כשהוא היה תינוק, הפכו את הקשר שלנו אז לסימביוטי, בלתי ניתן להפרדה. עד היום אנחנו מגיעים לסיטואציות שבהן עילי חושב משהו ואני אומרת אותו, ולהפך, וכל הזמן גאים ומתפארים בכך.

השיחות שלנו כל כך עמוקות וכנות, ויש לנו הומור פנימי, רק לשנינו, ואולי על רקע זה הקושי גדול יותר עבורי.

אני תמיד עסוקה בהשוואות בין שלושת הילדים מבחינת תשומת הלב. כמו כל אמא שבחרה באימהות כי כל כך חשקה בכך, אני מנסה למצוא איזונים ובלמים. להיות קשובה לצרכים של כל אחד, לחלומות, לניואנסים הקטנים.

ברור שהפרש הגילים בין שלושתם והתקשורת אינם זהים, אבל אני מנסה לתת לכל אחד מהם עולם ומלואו.

אלו הם חיי. עשיתי ויתורים מקצועיים בדרך, ובעיניי המעלות בכך הן מעולות לאין שיעור. אני רוצה להיות אמא זמינה ונוכחת, עם אפס תלונות בשירות לקוחות, ולהיות עובדת מצטיינת עבורם בעיניי כל העת.

אני רוצה להוות עבורם דוגמה להגשמת חלומות על אף ולמרות, לתת להם את החוסן להתמודד עם העולם המשוגע בחוץ ולעתים אף בפנים. לדעת שהם מסוגלים לשמוע "לא", על כל הטיותיו, בלי לשבור כלים ולהישבר מבפנים. לדעת שאני עוטפת אותם עד בלי די ומאמינה במקסום יכולותיהם הבלעדיות.

אני רוצה שידעו לקבל "כן", כשהוא אינו ברור מאליו בסיטואציות מורכבות, ושיהיו רגישים אחד לשנייה ולזולת.

ואולי רגשות האשם התמידיים שלי נובעים מכך שאני אמא אחרת עם אורי ויהלי מאשר הייתי עם עילי.

עילי הפך לאח גדול כשהיה בן שמונה וחצי, ועד גיל שש נהנה מבלעדיות קוסמית איתי. בגיל שש החסון הצטרף לזוגיות הזו שהייתה ביני לבינו. כן, אני יודעת שניתן להרים גבה, אבל באמת היינו בלתי נפרדים.

לכן הסיטואציה אינה בת השוואה בשום מובן, ועדיין זה לא משנה את רגשות האשם שנכנסים לתוך נבכי הנפש.

ואולי יום אחד אצליח להפסיק עם אכילת הראש התמידית, שמשפיעה על האכילה הרגשית ומוציאה את מערכת הוויסות הווסקולרית-דופמינית מאיזון.

כן, הייתי אמא אחרת עם ילד אחד שנמצא איתי את מרבית הזמן, ואני אמא אחרת עם שלושה ילדים עם החסון לצדי.

אולי פשוט ככל שאבין ואפנים זאת, יהיה לי יותר קליל להתהלך בעולם.

אולי אצליח לטפוח לעצמי על השכם שאני אחלה חמודה, גם אם אני לעתים מעצבנת במידה.