אחד הנושאים הטעונים והרגישים ביותר בחברה הישראלית הוא השכול. משום כך המפגש שלו עם הפוליטיקה מורכב ואפילו מרתיע. לאחרונה, עם שילובם של בני משפחות שכולות ברשימות של המפלגות השונות לכנסת, שאלת השילוב של השכול בפוליטיקה מעסיקה במיוחד.
שני הקולות הללו משרטטים את גבולות השיח. מצד אחד, אסור להפוך משפחה שכולה לאילמת מבחינה פוליטית. אדם שאיבד את היקר לו מכל אינו מאבד את זכותו להביע עמדה פוליטית, ואולי אפילו להפך. הדרישה שמשפחות שכולות ידברו רק על האובדן ולא על המסקנות שנולדו להן מתוכו היא דרישה מופרכת. קולן של משפחות שכולות יכול להעשיר את השיח הציבורי כי הוא מכניס לדיון את מחיר המלחמה. קול כזה עשוי לבוא מאחד הכיוונים: להזהיר מפני קלות דעת שבשימוש בכוח, או להדגיש את הנחיצות והנחישות שבשימוש בכוח. בשני המקרים, הוא מוסיף עומק מוסרי לשיח הדמוקרטי.
יש להדגיש אמת חשובה: העובדה שאדם שייך למשפחה שכולה אינה עושה את עמדתו נכונה יותר ובוודאי אינה מייצגת את כלל השכולים. יש, כידוע, משפחות שכולות רבות ושונות. יש בהן ימנים ושמאלנים, יהודים ושאינם יהודים, דתיים ושאינם דתיים, תומכי הממשלה ומתנגדיה החריפים. שכול הוא מצב פרטי, אבל הזיכרון הוא נכס ציבורי. כשפוליטיקה מנסה לייצר בעלות על הזיכרון, היא מערערת את היכולת שלנו לפתח מרחב משותף שבו הכאב מקבל מקום שווה. זוהי פגיעה לא רק במשפחות עצמן, אלא גם בלכידות החברתית.
לכן יש הבדל מהותי בין לומר "אני, כאם שכולה, חושבת שעל המדינה לעשות כך וכך", ובין לטעון שהעמדה הפוליטית המסוימת היא המייצגת את זכר הנופלים. זכר הנופלים הקדושים אינו רכוש של מפלגה, של הממשלה, או של האופוזיציה.
הפתרון אינו הרחקת השכול מהפוליטיקה אלא הבנה והבהרה שהשכול יכול ואף צריך להיות נוכח בשיח הציבורי, אבל אינו יכול לשמש "תעודת הכשר" לעמדה פוליטית. אפשר לכבד ולהזדהות עם כאב של אדם שבור מתוצאות מלחמה, ובאותה נשימה אפשר לחלוק לגמרי על המסקנה הפוליטית שאליה הגיע.
התרעות פיקוד העורף