וזה בדיוק המנגנון שפעל גם באו"ם בכל הנוגע לנאום נתניהו. אילו היו הנציגים יושבים בשקט, היה נאום נתניהו עוד אחד מעשרות נאומי המנהיגים בעצרת. ברגע שקמו ויצאו בצורה מופגנת, הם העניקו לנאום עלילה. פתאום השאלה כבר לא הייתה רק מה נתניהו אומר, אלא מדוע אנשים מסוימים אינם מוכנים אפילו לשמוע אותו. ברגע שהמסר הוא "אנחנו לא מוכנים להקשיב", הדבר מוביל ליצירת תגובה כמעט אינסטינקטיבית אצל הקהל האחר: אז מה הוא אמר שגורם להם לקום ולצאת? וכך מי שביקש להחרים את הנאום, הפך למעשה למפרסם שלו.
שימו לב לנתוני הצפיה בנאום של נתניהו באו"ם בהשוואה לנאומי מנהיגי העולם האחרים הבולטים. מוביל את הרשימה באופן ברור הוא בנימין נתניהו, שנאומו זכה לצפייה כוללת של 91 מיליון איש (כולל ברשתות).
אבל הסיפור הזה עמוק יותר מאפקט תקשורתי. הוא נוגע למאבק רחב יותר על השאלה מי מחזיק כיום בבהירות המוסרית במערב. ישראל ממלאת בשנים האחרונות תפקיד הולך וגובר של מנהיגה מוסרית בעולם מבולבל. היא עומדת מול טרור איסלאמיסטי, מול איראן ומול ארגוני טרור שמקדשים מוות, ובמקביל נאלצת להסביר שוב ושוב לעולם המערבי מדוע למדינה יש זכות להגן על אזרחיה, מדוע יש הבדל מוסרי בין רוצח לבין מי שנלחם ברוצח, ומדוע עצם קיומו של כוח אינו הופך את בעל הכוח לאשם.
במובן הזה, ישראל אינה רק מדינה שנלחמת על קיומה. היא גם מעמידה את המערב מול שאלות שהוא ניסה במשך שנים להדחיק. האם מותר לאומה להגן על עצמה? האם יש עדיין משמעות לריבונות, למשפחה, לזהות לאומית, לאחריות ולניצחון על הרוע? או שכל הבחנה מוסרית מתמוססת אל תוך עולם של יחסיות, אשמה ופחד מעצם השימוש בכוח?
וכך התנהלות שונאי ישראל מול נאום נתניהו יצרו אירוניה גדולה. כי מי שקם ויצא מן האולם ביקש לומר שהמסר אינו ראוי להישמע, אבל בפועל הוא הפך אותו למסקרן יותר. ומי שביקש להשתיק את ישראל, רק חיזק את השאלה שהיא מציבה בפני המערב.
שונאי ישראל יצאו מן האולם כדי להראות שלישראל אין עוד קהל. אבל לפעמים אולם ריק הוא דווקא המגבר החזק ביותר. כי ככל שניסו להשתיק את ישראל, כך הכריחו את העולם להקשיב לה.
התרעות פיקוד העורף