בעשור האחרון השתרשה ברשויות מקומיות רבות פרקטיקה לפיה הן מחוקקות חוקי עזר לשטחים ציבוריים פתוחים (שצ"פ), וכך מתאפשר להן לגבות מבעלי נכסים היטל שצ"פ. בפועל מדובר בכפל מס בנוסף להיטל השבחה והיטלי הפיתוח המוכרים.
רק בשנה האחרונה העבירו חוק עזר כזה לפחות ארבע רשויות מקומיות, כאשר האחרונה והגדולה שבערים היא ראשון לציון, אבל עוד לפניה עשו זאת חיפה, בארש שבע, רחובות, אשדוד ועכו. הדבר מאפשר לרשויות להכניס יותר כסף לקופתן לצורך מימון ופיתוח שטחים ציבוריים חדשים, אבל עושה רושם שהחוק הזה עובר בקלות רבה מדי, באופן שרירותי מבלי לקיים בו דיון ציבורי מעמיק.
לא בטוח שחברי מועצות הערים שמאשרים את החוק הזה, מפעילים שיקול דעת ובפועל מדובר בהיטל שיכול להסתכם במיליונים רבים של שקלים בכל רשות. בראשון לציון למשל החוק אושר בישיבה שלא מן המניין. צריך להדגיש, אין מדובר בעוד החלטה שולית הנוגעת לסעיף בתקציב העירוני, אלא בהחלטה דרמטית, בעלת השלכות כלכליות משמעותיות על בעלי נכסים, משפחות, רוכשי דירות ויזמים. חיוב כזה עשוי להשפיע על עלויות הבנייה, על כדאיות של פרויקטים ועל מחירי הדירות. דווקא משום כך, נדרשת בחינה קפדנית, שקופה ומעמיקה.
ההכרה בחשיבות פיתוח העיר ובהקמת פארקים ציבוריים וגינות, אינה פוטרת את העירייה מחובת ההצדקה. להיפך, ככל שהחיוב משמעותי יותר, כך גדלה החובה להסביר אותו לציבור ולא להחליט עליו באופן שרירותי.
הבעיה חמורה במיוחד כיוון שהתושבים מגלים את משמעות ההחלטה רק בשלב שבו הם נדרשים לשלם, ואז היכולת שלהם להתנגד למהלך או לדרוש דיון ציבורי, אפסית.
אז מה בכל זאת ניתן לעשות? לתושבי ראשון לציון, כמו לערים אחרות, יש כוח להשמיע קול ולהשפיע. התארגנות שכונתית, חתימה על עצומות, פנייה לתקשורת, הפגנות חוקיות ופנייה ישירה לנבחרי הציבור – כל אלה יכוליםת להציב את הנושא בראש סדר היום העירוני. כאשר תושבים מתאחדים, דורשים שקיפות ומבהירים שלא ישלימו עם החלטות שהתקבלו ללא דיון ציבורי, הם יכולים להפעיל לחץ משמעותי על נבחרי הציבור ולדרוש בחינה מחודשת של ההחלטה.
לצד המחאה הציבורית, יכולים התושבים לבחון גם צעדים משפטיים. ניתן לפנות לעירייה בדרישה לקבלת פרוטוקולים, תחשיבים ומסמכים הנוגעים להיטל, ולדרוש הסברים בדבר אופן קביעתו. ניתן גם לבחון הגשת עתירה מנהלית לבית המשפט, בטענה לפגמים בהליך או בחוקיות חוק העזר. במקרים מתאימים, אפשר לבחון גם הליכים הנוגעים לחיובים פרטניים. חשוב לזכור, שיש לפעול ללא שיהוי. ככל שיעבור זמן מהרגע שבו עבר החוק, היכולת למזער את הנזק תקטן.
בעבר, אגב, נדרש אישור של שר הפנים לכל חוק עזר אך בשנת 1988 תוקנו פקודת העיריות ופקודת המועצות המקומיות, ובוטל הצורך באישור לכל חוק עזר. מכאן, שהאחריות היא בראש ובראשונה על הרשות המקומית, שכמעט תמיד תעדיף להעביר חוק שיעשיר את קופתה מאשר לאפשר דיון אמיתי במשמעות אישור חוק העזר וסבירותו.
הכותבים הם ממשרד כץ, גבע, איצקוביץ (KGI) המתמחה במיסוי מוניציפלי
התרעות פיקוד העורף