מעמדה של ארצות הברית במזרח התיכון עומד בפני מפנה, כשהסדר הישן הולך ונשחק וזה שצריך להחליפו טרם הבשיל. המרכז האמריקאי למחקרים אסטרטגיים ובינלאומיים מציין שבמבט לאחור, חוסר התגובה האמריקאית ב־2019 להתקפת החות’ים בתמיכת איראן על מתקני הנפט הסעודיים היה בבחינת קו פרשת מים שהוביל להתרופפות הסדר הישן.
אחרי המלחמה נגד איראן, שתסתיים כך או אחרת, היחסים ההדדיים לא יהיו כפי שהיו ומדינות האזור פועלות, כל אחת בדרכה, כדי להתאים עצמן למצב המשתנה. יהיו מי שירצו למצוא פתרון בהסדרים אזוריים בנוסח נאט”ו, אך כפי שמראה ניסיון הימים האחרונים בתוקפנות החות’ים נגד סעודיה, הסדר כזה לא הוכיח את עצמו. יש הפועלים להגברת כושר ההגנה העצמי שלהם, אולי גם בשיתוף ישראל, ויש כאלה שינסו לפתוח דף חדש עם איראן. גם בארצות הברית קיימים גורמים שתומכים בכך.
לארצות הברית יישמר תפקיד באזור בגלל האינטרסים שלה ובגלל צורכי ביטחון של בעלות בריתה, אך המציאות שהתפתחה בחודשים האחרונים מציגה פיחות מסוים בתפקידה ושינוי בדגשים. למעשה, עצם המושג “מזרח תיכון”, שמקורו בקולוניאליזם האירופי, דורש עדכון לאור השינויים הגיאופוליטיים, ואולי מוטב בכלל לדבר על דרום־מערב אסיה. ישראל היא ים־תיכונית וגם אירופית יותר משהיא מזרח תיכון.
אין כל חדש באמירה שמדיניות חוץ ומדיניות פנים הן שני צדדיו של אותו מטבע, אבל בארצות הברית של טראמפ זה נכון במיוחד. אף שהוא עצמו לא מילא את ציפיות תומכיו הנחושים ביותר, להרחיק את אמריקה ממעורבות מעבר לים, מגמת ההתכנסות הפנימית לא פסה והיא תתחדש ביתר שאת לקראת בחירות האמצע הקרובות ובמיוחד אחרי הבחירות הבאות לנשיאות, בין שיירש את טראמפ סגנו ג’יי.די ואנס ובין שינצח מועמד המפלגה הדמוקרטית. בהקשר זה אין הבדל רב בין התבטאויותיו של הסנאטור השמאלני הקיצוני ברני סנדרס לאלה של איש הימין הקיצוני טאקר קרלסון.
מצבה של ישראל, בכל מקרה, יושפע מכך לרעה במישור הקשרים הביטחוניים והקשרים האסטרטגיים האחרים עם ארצות הברית. מוגזם לומר שהיהודים הרבים שחיים בארצות הברית ישמשו “בני ערובה” בתהפוכות האפשריות כלפי ישראל בפוליטיקה האמריקאית, אך אין ספק שהם צד בדבר, מה גם שהקצוות הקיצוניים בשתי המפלגות נגועים באנטישמיות. לְמה שמוגדר שינוי בין־דורי ביחס השמאל והימין בארצות הברית כלפי ישראל והיהודים יש מגוון סיבות בנוסף לאנטישמיות בנוסחה הקלאסי. השינוי, שניזון גם בסכומים אדירים ממקורות ערביים, מביא ל”הלבשת” כל עוולות החברה הלבנה על היהודים ועל ישראל, כולל הסחר בעבדים, אפליית השחורים והקולוניאליזם.
העיתון "הניו יורק טיימס" הפך עצמו ביודעין לבמה למאמרים ולכתבות מוטים נגד ישראל, גם כדי לשמור על תפוצתו. כפי שקובע המחקר של הפרופסור עדיאל פינקר מאוניברסיטת ייל, “דיווחי העיתון אחרי 7 באוקטובר הציגו בשיטתיות את הפלסטינים כקורבנות ואת ישראל כתוקפן הבלעדי”. העיתון גם שש לפרסם מאמרים של ישראלים שהפכו את עורם, כמו ההיסטוריון עומר ברטוב שיושב בארצות הברית ולאחרונה כתב ספר שמאשים את ישראל בג’נוסייד, או פרשנויות מגמתיות שלפיהן 7 באוקטובר היה תוצאה של אי־מתן זכות הגדרה עצמית לפלסטינים – ולא פעולה שכוונתה הייתה לשים קץ לזכות ההגדרה העצמית של היהודים.
ראש הממשלה נתניהו מנה בנאומו התקיף בעצרת האו”ם את מוקדי המוגלה האנטישמית והאנטי־ישראלית ועשה מה שההסברה הישראלית הייתה צריכה לעשות מזמן, אך ספק אם דבריו זכו לתהודה הראויה להם בתקשורת. עם זאת, יש בארצות הברית היום חוגים נרחבים בשני המחנות הפוליטיים שרואים בישראל בעלת ברית חשובה, לא רק אסטרטגית אלא גם ערכית ומוסרית.
ישראל חייבת למצוא דרכים לשתף עימם פעולה, והמפתח הוא הקהילה היהודית. תמיכת האוונגליסטים וגורמים נוצריים אחרים בישראל אכן חשובה, אך היא אינה תחליף לתמיכה היהודית, תמיכה רחבה גם היום, 85% לפי סקרים אחרונים. אלא שתמיכה זו אינה זוכה להתייחסות הולמת מצד מוסדות המדינה, שממשיכים לנקוט אפליה ממוסדת נגד רוב יהודי ארצות הברית שאינם מגדירים עצמם אורתודוקסים. זהו עוד נושא לתיקון אחרי הבחירות.
התרעות פיקוד העורף