וכאן מתחיל מרוץ חדש. לא מי יפר ראשון את הבטחתו, אלא מי יבין ראשון שההפרה, אם תתוכנן נכון, יכולה להיות נכס. נניח שליברמן מקדים (באותה מידה זה יכול להיות בנט). מיד לאחר פרסום סקרי יום הבחירות הוא מציע מתווה: ישראל ביתנו תאפשר הקמת ממשלת מיעוט ציונית בראשות איזנקוט למשך שישה חודשים. המפלגה לא תיכנס לממשלה. התמיכה תהיה מבחוץ, מוגבלת בזמן ומותנית ביעדים: מאמץ לצרף מרכיבים ציוניים נוספים, אכיפת גיוס לכולם, הקמת ועדת חקירה ממלכתית והזנקת המהלך לכינון חוקה.
ומה אם המהלך ייכשל? אם בתוך שישה חודשים לא יימצא רוב של 61, ההסדר יפקע ונלך שוב לקלפי. אלא שגם אז נותר הישג שאין לזלזל בו: בראש ממשלת המעבר יעמוד איש מחנה השינוי, ולא נתניהו. יוזם המתווה יגיע לבחירות החדשות בעמדה פוליטית חזקה.
מכאן החשיבות של ההכרזה הראשונה. ברגע שליברמן מניח את המתווה על השולחן, בנט כבר אינו מחליט בחלל ריק. אם יצטרף אליו, הוא עלול להצטייר כמי שנגרר אחרי מהלך שליברמן יזם. אם ייכנס לממשלה, ליברמן עדיין יוכל להציג עצמו כמי שיצר את המסלול שאפשר את הדחת נתניהו. ואם בנט יכשיל את הקמת ממשלת המיעוט הוא ייזכר כמי שמנע את סיום כהונת נתניהו. אפשר, כאמור, שנפתלי בנט יהיה זה שיקדים בהכרזה, ואז המשחק מתהפך לטובתו.
התרעות פיקוד העורף