מגיעה עת שבה שתי מדינות אינן זקוקות לעוד טילים, מטוסים או סנקציות. הן זקוקות למתרגם.
לא מתרגם של מילים, אלא של כוונות: מה באמת התכוון הצד השני כשאמר ״לחץ״, ״הרתעה״, ״ויתור״, ״עסקה״ או ״ניצחון״. זה אולי נשמע כמו משחק מילים. אבל ייתכן שכאן מסתתר אחד המפתחות להבנת יותר משבעים שנות עימות בין ארצות הברית לאיראן.
ההסבר המקובל פשוט יחסית: לשתי המדינות אינטרסים מנוגדים, תפיסות עולם שונות ומאבק על כוח והשפעה במזרח התיכון. הכול נכון. אבל ייתכן שמתחת לעימות הזה פועל מנגנון נוסף: פער תרגום אסטרטגי.כדי להבין אותו צריך להתחיל בשאלה מה אמרה אמריקה, ומה איראן שמעה.
כאשר וושינגטון מטילה סנקציות, מאיימת בכוח או מעלה את מחיר ההתנהגות האיראנית, ההיגיון האמריקאי ברור: להפעיל לחץ כדי לשנות את חישוב המחיר והתועלת של טהרן ולהביא אותה לשולחן המשא ומתן. מבחינת וושינגטון, לחץ הוא אמצעי להשגת עסקה.
אבל בטהרן אותה פעולה יכולה להישמע אחרת לגמרי: ניסיון לכפות, להשפיל או לערער את המשטר. כאן נכנס הזיכרון ההיסטורי.
ב־1953 היו ארצות הברית ובריטניה מעורבות בהפלת ממשלתו של מוחמד מוסאדק ובהשבת השאה לשלטון. מבחינת וושינגטון של אותה תקופה, המהלך השתלב במאבקי המלחמה הקרה, בשאלת הנפט ובחשש מהשפעה סובייטית. בזיכרון האיראני נשאר סיפור אחר: המערב התערב בענייניה של איראן כאשר האינטרסים שלו היו בסכנה.
ב־1979 התפרץ הזיכרון הזה אל המציאות. המהפכה הפילה את השאה, והשתלטות הסטודנטים על השגרירות האמריקאית הפכה למשבר בינלאומי. בוושינגטון ראו בכך מתקפה על הסדר הבינלאומי ועל סמכותה של ארצות הברית. המהפכנים האיראנים ראו את האירוע דרך עדשה אחרת: השאה, ארה"ב, 1953 והחשש מפני ניסיון להחזיר את המשטר הקודם.
אותו אירוע. שתי משמעויות. מכאן מתחיל המעגל.
ארה"ב מפעילה לחץ כדי להשיג ויתור. איראן מפרשת את הלחץ כניסיון לכפות עליה את רצון המעצמה. היא מתנגדת, מפגינה כוח ומסרבת להיכנע. וושינגטון רואה את ההתנגדות ומגיעה למסקנה שהלחץ אינו מספיק. ואז מופעל עוד לחץ.
איראן רואה את הלחץ הנוסף ואומרת: הנה ההוכחה שצדקנו מלכתחילה.
כך נוצר מעגל שבו כל צד מקבל אישור לתפיסה שלו:
כוונה ← תרגום ←תגובה ←תרגום-נגד ← הסלמה.
ארה"ב יכולה להגיע למסקנה שאיראן מבינה רק כוח. איראן יכולה להגיע למסקנה שאמריקה מכבדת רק כוח.
אבל כאן נמצאת נקודת המבחן של התזה הזאת: אם שתי המדינות אינן מסוגלות להבין זו את זו, איך הצליחו להגיע להסכם הגרעין ב־2015?
ה־JCPOA מוכיח שפער התרגום אינו גזירת גורל. במשך תקופה הצליחו הצדדים לבנות נוסחה שבה היה קשר ברור בין ויתור לתמורה: איראן הגבילה את תוכנית הגרעין והסכימה לפיקוח, ובתמורה קיבלה הקלה בסנקציות. כשהמחיר והתמורה היו ברורים, אפשר היה לגשר על חלק מהחשדנות.
ואז הגיעה שנת 2018.
ממשל טראמפ פרש מההסכם וחזר למדיניות של לחץ מרבי, במטרה מוצהרת להגיע להסכם רחב וטוב יותר. אבל בטהרן יכולה היתה להישמע מסקנה אחרת: אם הסכם שעליו חתמה ארצות הברית יכול להיעלם בעקבות חילופי שלטון בוושינגטון, מדוע שאיראן תאמין שהוויתורים שלה יחזיקו מעמד בהסכם הבא?
לכאן נכנסת המילים "אמון" ו"אמינות".
ארצות הברית שואלת אם איראן מקיימת את התחייבויותיה. איראן שואלת אם ארצות הברית מקיימת את התחייבויותיה.
אותה מילה. שתי משמעויות אסטרטגיות., וזה בדיוק מה שהופך את העימות הנוכחי למעניין יותר מעוד סבב של איומים ותקיפות. אם לצד האיומים מתקיימים גם ניסיונות להגיע להסדר, השאלה אינה רק מה כל צד דורש. השאלה היא מה כל צד מבין כשהשני אומר ״עסקה״.
ייתכן שהבעיה אינה שאין לארצות הברית ולאיראן אינטרסים שאפשר ליישב. ייתכן שהבעיה היא שכל אחת מהן מתרגמת את פעולותיה של השנייה לשפה אחרת.
כאן אני מניח את השאלה שהמחקר שאני מציע לבחון: האם לאורך שבעה עשורים נוצר בין וושינגטון לטהרן פער תרגום אסטרטגי, שבו פעולה שנועדה להרתיע, ללחוץ או להגיע להסכם מתורגמת אצל הצד השני לאיום, כפייה או ניסיון להחליש אותו, ובכך מייצרת תגובה שמחזקת אצל הצד הראשון את תפיסת האיום המקורית?
אם התשובה חיובית, ייתכן שחלק מההיסטוריה של יחסי ארצות הברית ואיראן נראה אחרת. לא שתי מדינות שאינן מסוגלות לדבר, אלא שתי מדינות שמדברות - אבל לא תמיד שומעות את אותו הדבר.
וזו אינה רק שאלה היסטורית. בעימות הבא, השאלה החשובה אולי לא תהיה רק כמה כוח יש לכל צד.
אלא שאלה פשוטה בהרבה:
כשהאמריקאים אומרים ״עסקה״ — מה האיראנים שומעים?
וכשהאיראנים אומרים ״לא ניכנע״ — מה האמריקאים שומעים?
התרעות פיקוד העורף