המשפט האחד שגדי איזנקוט יכול וצריך לומר | גרשון בסקין

אני מקווה שגדי איזנקוט יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל, גם אם אני עצמי לא אצביע עבורו.

מה שמטריד אותי הוא שהוא עדיין מסרב לומר במפורש כי יתמודד עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני בדרך שונה מזו שבה התמודד איתו בנימין נתניהו מאז 2009.

אני מבין היטב שטראומת 7 באוקטובר שינתה את החברה הישראלית מן היסוד. אבל צריך להבין גם שטבח חמאס ניפץ כמה מן ההנחות שעליהן נשענה מדיניות ישראל במשך שנים: שאפשר להרתיע, שאפשר להכיל, ושאפשר פשוט לנהל את הסכסוך בלי לפתור אותו.

במקום להפנים את הלקח הזה, הפוליטיקה הישראלית זזה בחדות ימינה. השיח הציבורי מתמקד כמעט כולו ביותר כוח צבאי, ביותר הרתעה וביותר חשד כלפי הכוונות הפלסטיניות.

לכן אפשר להבין מדוע פוליטיקאים שמבקשים את קולו של המרכז הישראלי נזהרים כיום מלדבר על הסכסוך. המילים “מדינה פלסטינית”, ואפילו “שתי מדינות”, הפכו עבור רבים בישראל למילים כמעט אסורות. ומנהיגים פוליטיים, לעיתים קרובות מדי, מעדיפים ללכת אחרי דעת הקהל במקום לנסות לעצב אותה.

אבל העובדה שלא מדברים על הצורך לפתור את הסכסוך אינה מעלימה אותו.

במשך שנים בנה נתניהו אסטרטגיה מדינית ופוליטית שהתנגדה בנחישות להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. אלא שמניעת מדינה פלסטינית לא מחקה את השאיפה הפלסטינית לחירות ולהגדרה עצמית. גם שלוש שנים של מלחמה הרסנית לא העלימו את השאיפה הזאת. אם כבר, שאלת ההגדרה העצמית הפלסטינית נעשתה מרכזית עוד יותר.

גם בעולם רעיון שתי המדינות לא נעלם. למרות חילוקי דעות על הדרך להגיע לשם, עדיין קיימת תמיכה בינלאומית רחבה בעתיד שבו ישראל ומדינה פלסטינית יתקיימו זו לצד זו. בספטמבר 2026 חזר הרוב הגדול של מדינות העולם, ובהן בריטניה, צרפת, קנדה ויותר ממאה מדינות נוספות, והביע תמיכה פומבית בפתרון שתי המדינות.

איזנקוט בנה את דמותו הציבורית על אחריות, שיקול דעת מפוכח והפקת לקחים מכישלונות. לכן דווקא ממנו צריך לצפות להבנה עמוקה יותר של מה שאירע כאן.

הלקח איננו רק שנכשלנו ב“ניהול הסכסוך”. הלקח הוא שאי אפשר לנהל אותו לנצח.

השאלה הלאומית הפלסטינית לא תיעלם משום שישראל תעדיף שלא לעסוק בה. ישראל לא יכולה למחוק את השאיפות הלאומיות של הפלסטינים, לדכא אותן לעד או פשוט לדחות את הטיפול בהן שוב ושוב. ובינתיים, בצד הפלסטיני מתרחש דבר חשוב שכמעט ואינו נדון בישראל.

הישראלים ילכו לקלפיות ב-27 באוקטובר. כחודש לאחר מכן, ב-28 בנובמבר, אמורות להתקיים הבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. רשימות פוליטיות חדשות כבר נכנסות למרוץ. חלקן מייצגות דור שלם של פלסטינים שמעולם לא השתתף בבחירות לאומיות.

למה שישראל תגיד- או תבחר שלא להגיד-בחודש הזה תהיה משמעות.

יש משפט אחד פשוט שמנהיג ישראלי יכול לומר בלי להתחייב מראש למדינה פלסטינית, בלי לאמץ נוסחת משא ומתן מסוימת ובלי לקבוע מראש את תוצאות ההסדר העתידי.

המשפט הוא זה: אם העם הפלסטיני יבחר מנהיגים המחויבים באמת ובתמים לשלום אמיתי בין העם הפלסטיני לעם ישראל, הם ימצאו בישראל שותף לשלום.

זה כל מה שאני מבקש לשמוע מאיזנקוט. המשפט הזה לא אמור להיות שנוי במחלוקת. הוא לא מבקש מהישראלים לשכוח את 7 באוקטובר. הוא לא מבקש מהם לתת אמון בחמאס. הוא לא קובע מראש גבולות, ירושלים, התנחלויות, פליטים או סידורי ביטחון. הוא אפילו לא מחייב את איזנקוט, בעיצומה של מערכת בחירות, להשתמש במילים “שתי מדינות”.

הוא רק אומר לפלסטינים דבר אחד: לבחירה הפוליטית שלכם יש משמעות. וזה יכול להיות מסר דרמטי הרבה יותר מכפי שנדמה לנו.

תארו לעצמכם צעיר פלסטיני שמעולם לא הצביע בבחירות לאומיות. הוא גדל מול משאים ומתנים שנכשלו, התנחלויות שהתרחבו, סבבי אלימות שחזרו שוב ושוב וממשלות ישראל שטענו שאין פרטנר פלסטיני. ועכשיו הוא מתבקש לבחור בין תנועות פוליטיות שמציעות עתידים שונים לחלוטין.

השאלה המתבקשת מבחינתו היא פשוטה: אם נבחר בדרך פוליטית לא אלימה-האם היא בכלל תוביל אותנו לאנשהו?

אם התשובה שמגיעה מישראל היא שתיקה, ואם הפלסטינים משתכנעים שישראל תדחה אותם בלי קשר למי יבחרו ובלי קשר למדיניות שיאמצו, יהיה קשה הרבה יותר לשכנע אותם שיש טעם בדיפלומטיה. אבל אם מנהיג ישראלי בכיר יאמר בבירור שפלסטינים שיבחרו הנהגה המחויבת באמת לשלום ימצאו שותף ישראלי-המשוואה משתנה.

זה לא מבטיח שלום. שום דבר לא יכול להבטיח שלום. אבל זה מחזיר עיקרון בסיסי שכל תהליך מדיני נשען עליו: לבחירות פוליטיות יש תוצאות פוליטיות.

לאמירה כזאת תהיה גם תהודה בינלאומית. ישראל נמצאת היום במצב דיפלומטי קשה במיוחד. הביקורת על מדיניותה החריפה במדינות רבות, במוסדות בינלאומיים ובקרב צעירים ברחבי העולם. אפשר להתווכח אם הביקורת הזאת צודקת או לא, ואפשר להתווכח על המניעים שמאחוריה. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שמעמדה הבינלאומי של ישראל נשחק. זו כבר לא רק שאלה של יחסי ציבור. זו שאלה אסטרטגית.

מנהיג ישראלי שיאמר כי ישראל עדיין מוכנה לחתור לשלום אמיתי עם הנהגה פלסטינית שמחויבת באמת לשלום ישלח מסר חשוב גם לעולם: ישראל לא ויתרה על האפשרות של עתיד מדיני שאיננו מלחמה תמידית.

אבל זה לא העיקר. העיקר הוא מה שזה יעשה כאן, בינינו לבין הפלסטינים. ישראל לא יכולה לבחור עבור הפלסטינים את מנהיגיהם, וגם לא צריכה לנסות. אבל מנהיגי ישראל צריכים להבין שהדברים שהם אומרים משפיעים על הוויכוח הפוליטי הפלסטיני, בדיוק כפי שהרטוריקה הפלסטינית משפיעה עלינו.

במשך עשרות שנים שאלו ישראלים שאלה לגיטימית: איפה הפרטנר הפלסטיני? יותר ויותר פלסטינים שואלים היום את שאלת הראי: אם נבחר בדרך אחרת  -  האם יהיה פרטנר ישראלי?

הבחירות בישראל באוקטובר והבחירות הפלסטיניות בנובמבר יוצרות רגע נדיר שבו שני העמים יקבלו הכרעות פוליטיות כמעט באותו הזמן. אין לדעת מה יחליטו הבוחרים כאן או שם. אבל לפני שההכרעות האלה מתקבלות, אפשר לקבוע לפחות עיקרון אחד. אם הפלסטינים יבחרו מנהיגים שמחויבים באמת לשלום עם ישראל, ישראל צריכה להיות מוכנה לפגוש אותם.

זה לא הסכם שלום. זה לא ויתור. זו פתיחת דלת לעתיד אחר. ולפעמים, זה כל מה שצריך כדי להתחיל.