אפשר להתווכח על כל פרט בסכסוך הישראלי־פלסטיני. אפשר להתווכח על המדיניות, על המלחמה ועל האחריות. אבל אחרי מה שקרה במשחק בין אירלנד לישראל, דבר אחד כבר קשה להכחיש: ישראל שוב הגיעה למגרש ההסברה בלי תוכנית משחק.
שחקני אירלנד עלו עם סרטים שחורים, הרכינו את ראשם בזמן ההמנון הישראלי וסירבו ללחוץ יד לשחקני הנבחרת. האירוע זכה לסיקור בינלאומי נרחב. ה־FAI אף הודיע מראש על חלק מהמחוות, ו־UEFA קיבלה את ההסדר לגבי לחיצת הידיים.
השאלה איננה רק מה עשו האירים. השאלה היא מה ישראל עשתה מול זה. והתשובה, לצערנו, היא: מעט מאוד.
אירלנד היא לא עוד מדינה באירופה. הזיכרון הלאומי האירי בנוי במידה רבה סביב מאבק לעצמאות, התנגדות לאימפריה וסולידריות עם מי שנתפס כחלש מול החזק. לכן במשך שנים קל היה לחלק מהציבור האירי לראות את הפלסטינים דרך הפריזמה של “לוחמי חופש”, ואת ישראל דרך הפריזמה של הממסד והכוח. אפשר להתווכח אם ההשוואה נכונה מוסרית או היסטורית — אבל אי אפשר להתעלם מכוחה.
וכאן נמצא הכישלון הישראלי.
הצד שמולנו מספר סיפורים. הוא מראה פנים, ילדים, משפחות וסבל. ישראל, לעומת זאת, נוטה לדבר בשפה של הודעות רשמיות, משפט בינלאומי, סעיפים וטיעונים לוגיים. אלה חשובים אבל הם לא מחליפים סיפור אנושי.
כשמדברים על פגיעה באזרחים ישראלים, צריך להראות אותה. כשמספרים על החטופים, צריך להביא את בני המשפחות. כשמדברים על 7 באוקטובר, צריך לתת שם ופנים לנרצחים, לניצולים ולמי שנפגעו כולל סיפורי האונס, הרצח והפגיעה באזרחים חסרי מגן. לא כדי להפוך את הספורט לתעמולה, אלא כדי שהציבור יכיר את האנשים שמאחורי הכותרות.
גורמים בממשלה מתייגים כל ביקורת על ישראל כ"אנטישמיות" ומדברים רק לישראלים. השתכנענו, אבל לכם אסור לוותר על דעת הקהל בעולם. אסור להתמיד רק בהתנצחויות, גם אם הרגש מוביל לאזורים האלה, ואסור להשאיר את הזירה מופקרת.
חייבים להיאבק, לפעול, ישירות מול האזרחים, בשפה רגשית, באותם ערכים ואמונות שאנחנו חולקים עם אלה שיש להם ביקורת.
דווקא משחק כדורגל בין לאומי הוא הזדמנות אדירה לכך.
ההתאחדות לכדורגל הייתה יכולה להגיע למשחק עם משפחות חטופים או חטופים ששוחררו, ליצור מפגשים עם עיתונאים, לתת לשחקנים ישראלים לדבר באנגלית על בני אדם ולא רק על מדינות, ולהשתמש בכל המרחב שמחוץ ל־90 הדקות כדי להביא את הסיפור הישראלי. בתוך האצטדיון יש מגבלות ברורות על מסרים פוליטיים — UEFA אוסרת תעמולה פוליטית, וההתאחדויות אחראיות גם להתנהגות אנשי המשלחת. משום כך היתה חובה להכין חודשים מראש פעילות תקשורתית ורגשית מחוץ למגרש.
וגם כאן צריך לומר את האמת: בכל פעם שפונים נגד ישראל, התגובה הישראלית אינה יכולה להסתכם בזעקות ה“אנטישמיות”. גם אם קיימים גילויים אנטישמיים, צעקה כזאת איננה תוכנית עבודה ואיננה תחליף להסברה. צריך לענות לטענות, להציג עובדות, ובעיקר - להציג בני אדם.
הרי בישראל יש דברים שהציבור האירי יכול להזדהות איתם בקלות: חברה פתוחה, חופשית ופלורליסטית, חיי תרבות, זכויות להט”ב ומרחב אזרחי מגוון. אין צורך לטעון שישראל מושלמת. צריך רק להפסיק לתת לאחרים לספר את הסיפור שלנו במקומנו. בתחומים האלה יש לנו מספיק דוגמאות של הצלחות שמעידות על החושך של הפונדמנטליסטים וכן זה גם רמז לנוכחות של השופטת ספיר ברמן.
הכישלון באירלנד הוא לכן לא רק כישלון של שחקנים. הוא מראה של כישלון ישראלי רחב יותר: במשך שנים התייחסנו למקומות שבהם דעת הקהל נגדנו כאל “מקרים אבודים”, ובמקום לבעוט לשער הפסקנו לשחק.
העולם השתנה. הרשתות החברתיות מאפשרות לכל אדם להיות ערוץ תקשורת. המדינה אינה חייבת לחכות לעיתונאי שיספר את הסיפור הישראלי. היא יכולה להביא את הסיפורים בעצמה.
זהו כמובן לא תפקידה השוטף של ההתאחדות, אבל זו יכלה לעשות פעולות אדירות, פטריוטיות, חיוניות לרוח הנבחרת והעם, לקחת את הנרטיב והבמה מהאירים ולא להתבטל גם במגרש ההסברה.
האירים הגיעו להתמודדות עם תוכנית משחק ברורה. ישראל הגיעה מתגוננת, מבולבלת ונטולת רעיונות. במגרש ההסברה המודרנית (כמו גם על הדשא), זה פשוט לא מספיק, וממש לא מפתיע שחטפנו תבוסה.
התרעות פיקוד העורף