ביום האחרון הציבו מצלמת טלוויזיה נישאת על כתף מול פניי, ומיקרופון אימים (המכונה “בום”) על מוט ארוך מול שפתיי, ושאלו אותי זאת שוב. אמרתי: “אם אתם רוצים את הדברים הבנאליים, איך רקדנו סירטקי יחדיו, פלסטינים מאש”ף ויהודי כמוני, את זה אני יכול לתאר לכם. אבל זה לא היה רגע שיא אמיתי בעיניי”.
את הדברים האמיתיים ששמעתי אני נוצר, והם נוספים להרבה דברים ששמעתי בשיחות שלום ובמפגשי שלום עם פלסטינים שהוזמנתי אליהם בעולם או כאן. אני זוכר, למשל, מפגש ברמאללה שבו ניפצו באבנים את חלונות אולם המלון שבו שהינו, ושחילצו אותנו משם בבהילות.
עם זאת, אחזור לשיחה טיפה משעשעת מאותו כנס ביוון. בהפסקה קצרה בין הדיונים האינסופיים ישבנו מחוץ לאולם ההתכנסות על כיסאות בדשא. נוצר מעגל קטן, היו שם ערבים, ובהם שתי בחורות צעירות ומצודדות, פלסטינית וירדנית, וכמה ישראלים: חיים יבין, פרופ’ דניאל בר־סימון ואנוכי.
הפטפוטים החלו אט. אני החמאתי יום קודם לכן לירדנית הצעירה על המבטא הבריטי המקסים שלה. היה באמת תענוג לשמוע אותה. ככה ששוב אמרתי את מה שחשבתי, והיא מחתה שאני מגזים. התחלנו לדבר, והשיחה נפתחה. הפלסטינית ניסתה ללמד אותי, בהקנטת משחק, לוותר על השם עכו ולומר עכא.
“טוב”, אמרתי, “מוכן". “ועכשיו”, היא אמרה לי, “יפא, לא יפו". “טוב", אמרתי, “יפא. גם את זה אני מוכן". וכבר אחד השמאלנים קפץ בצחוק ואמר לי: “ככה? אתה כבר מוותר, כל כך בקלות? תתמקד". לא, על זה אני מוכן לוותר. “ועכשיו”, המשיכה, “לא ירושלים, אלא אל־קודס”, וצחקה, כי היא ידעה שזה כבר לא יקרה.
פתאום, אני לא יודע איך, אולי כחלק מהמשחק, היא העלתה רעיון מדהים: אתם צריכים להתחתן עם נשים פלסטיניות, ונעשה עם חדש, מעורב. כמו כל רעיון מסוכן, זה נשמע פתרון מוצלח. אמרתי שזה רעיון טוב, וכדי לא להעליב את הירדנית אמרתי: “גם עם נשים ירדניות, וגם עם נשים מרוקאיות, כי הן יפות".
“בסדר, נביא לכם", הן אמרו. בלאגן כזה הוא אכן מלבב, וכדי להגביר אותו אמרתי לפלסטינית: “בואי, אלמד אותך איך לגבור עלינו. אם כפר פלסטיני בגדה מתגייר, אז הוא כפר ישראלי לכל דבר. אין לנו שום הגנה בפני זה. אם שכם תתגייר, זו תהיה עיר ישראלית. גם זו דרך לפתור את הבעיה”. “באמת?”, היא שאלה. “אם אהיה יהודייה אוכל להצביע?”. “תוכלי להיות ראש הממשלה”, אמרתי לה. חיים יבין נבעת, איך אני מסגיר את סודות אומתנו בקלות כזאת. “אנחנו לא דת מיסיונרית”, הוא אמר. “אנחנו לא רוצים שאנשים יהיו יהודים". “נכון”, אמרתי לבחורה, “יש כאן בעיה. לא קל להיעשות יהודי. אבל ברגע שאת יהודייה, זהו זה. הארץ שייכת לך כמו לי. אם תהיו הרוב אני אצטרך לעשות מה שאתם אומרים. יותר מזה, אני אשמח לעשות מה שאתם אומרים, למען אחדות העם היהודי".
“אני יודעת על היהדות”, היא אמרה בטון מוקסם לנוכח האפשרות החדשה. “יש לכם חג התרנגולות. אני אלמד עוד". “כן", אמר לה חיים יבין, “אבל זה לא מספיק. אם הגיור הוא כדי להשיג מטרה חומרית, הרבנים לא יגיירו אותך". “איך הם ידעו?”, היא שאלה. “הם ידעו”, הבטחנו לה. ואני אולי גם הוספתי אנחה קטנה של “חבל”.
אני חושב שלרגע יצרתי אצלה חלום קטן: להיות כמו היהודים. זאת אומרת, מהפכה: לא לעזוב את המזרח התיכון, אבל בכל זאת לחיות כמו בן אדם. “אתם בכלל נמצאים בדת הלא נכונה", היא אמרה באנחה. “בייחוד אתם, הגברים. אתם לא יודעים מה אתם מפסידים".
התרעות פיקוד העורף