במהלך השנה אנחנו משקיעים מאמץ רב בתחזוקת הבית שלנו. הכל כדי להרגיש שביתי הוא מבצרי, מקום שטוב לי ובטוח לי להיות בו, ששייך אך ורק לנו, ויש גבול ברור בין פנים לחוץ.
ואז מגיע חג סוכות ומזכיר לנו, לפחות לשבוע, לוותר על האשליה הזו. לצאת לסוכה ולדעת שהכל ארעי, הכל זמני. אומנם החג כבר נגמר, אבל המסר שלו חייב להישאר איתנו.
כבר שנים שהחברה הישראלית עסוקה בבניית קירות, חומות וגבולות בין ימין לשמאל, דתיים לחילונים, מרכז ופריפריה, ועדיין, לצערנו, אשכנזים ומזרחים. כל קבוצה מגדירה את עצמה, אבל גרוע מזה - היא מגדירה מיהם האחרים. כל צד בטוח שהוא זה שמחזיק בישראליות האמיתית, הנכונה והראויה והוא זה שחייב להנהיג.
האמת היא שכדי שהבית האמיתי שלנו, לא הסוכה הזמנית, יהיה יציב, צריך את כולם. לא חייבים להסכים על הכל, לא חייבים לחשוב אותו הדבר, לא חייבים לוותר על דת או על אמונה, על אידיאולוגיה או על עקרונות, אבל כדי ליצור מדינה צריך ליצור אחדות.
הסוכה מזכירה לנו שהבית שלנו יציב פחות ממה שנדמה לנו, ומה שמחזיק אותו אינו הקירות אלא היכולת לשבת תחת אותו גג. בסוכה איננו נדרשים להיות אותו הדבר, אנחנו נדרשים להיות יחד. הבית הישראלי לא יישמר אם ננסה להפוך כולנו לאותו אדם, הוא יישמר אם נלמד לחיות תחת אותו גג גם כשאנחנו שונים.
הסוכה מזכירה לנו שהמקום שייך לכולנו, אז לפני שאנחנו שואלים מי צודק, מי ניצח, מי צריך לפנות את מקומו, צריך לשאול - האם אנחנו מסוגלים לשבת יחד?
בסופו של דבר, כולנו זמניים כאן. הממשלה תתחלף במוקדם או במאוחר, הכנסת תתחלף, אנחנו נתחלף, והסוכה תמשיך להזכיר לנו - כולנו אורחים בה. אנחנו רבים על אדמות, דעות, כוח, שלטון, ובונים חומות כאילו נהיה כאן לנצח, ושוכחים שהבית "הקבוע" שלנו גם הוא זמני. יגיע יום שבו נצא מכאן. באותו יום אף אחד לא ייקח איתו את הבית, את התואר, את הכיסא או את הניצחון בוויכוח. מה שישאר זה רק מה שהשארנו אחרינו.
התרעות פיקוד העורף