ברכבת הקלה בירושלים פגשתי אותו שוב. דר רחוב שהגיע לירושלים מפילדלפיה וחטף את הסינדרום. פעם מזמן הוא היה מהנדס מים משגשג, אבל הגורל התהפך עליו והיום הוא חולה ועיוור כמעט לחלוטין. "עיוור לייק אן עטלף", הוא אומר. למרות זאת הוא יודע מי עומד לידו, איך לגעת בעצבים הכי חשופים, ובפעמים שבהן ישבנו ודיברנו נראה שיש לו יכולות איכון הד.
כשנחה עליו הרוח, הוא מתנבא בהיבריש - שליש אנגלית שליש עברית שליש יידיש, ואז שאלוהים ישמור מהמראות שהוא מתאר. לפעמים הוא מבטיח שישלח יד בנפשו. הוא איש חכם מאוד, מצחיק במיוחד וגם עצוב נורא. באותו יום הוא דיבר בקולי קולות מתחנת הרכבת בהר הרצל ועד מרכז העיר והשמיע נבואות זעם. חיילת אחת צחקקה במבוכה. אישה דתייה הסבירה לילדה שלה שהוא לא הכי בסדר.
גבר מבוגר סינן: "דבונה", כלומר מג'נון בפרסית, ואחרת הנהנה לעברו ואמרה: "פפוקה", כלומר אומלל בכורדית. אחד אחר צעק עליו "שאט דה פאק אפ", והבחור הצעיר שלידו אמר "שתוק שתוק חפרת לי במוח גמרת אותי אתה לא סותם", בנשימה אחת. באותו רגע נפרץ הסכר, ובזה אחר זה התחילו נוסעי הקרון לצעוק עליו שיהיה בשקט. אמרתי לצעיר: הוא איש מתוק וטוב לב. אל תכעס עליו. אחר כך לחשתי: קצת חמלה. "חמלה? גם לי מגיעה חמלה! גם לי קשה! לכולנו קשה!", ענה לי הצעיר. "זו מדינה של שרוטים! למי אין טראומה פה? גם לי יש טראומה! אז מה, אני צריך לצעוק?".
עניתי לו: אתה צודק. בוא נקווה שלכולנו תהיה שנה טובה ורגועה. על דר הרחוב נפלה שתיקה, והוא הפסיק לנופף במקלו ולרגע היה נראה שהוא מושך את הקללות שלו. מוטב שכך, כי היה שם הכל: איחולי אסונות לערים ולשדות, פגיעה בפרי האדמה, בצאצאים, מחלות ומיחושים, בצורת, תבוסה, שיגעון, עיוורון ותימהון לבב, מצור, עקירה מן הארץ, פחד מתמיד וחיים ללא מנוחה.
תפתחי את המנה שלך ותגידי לו שאת לא יכולה לאכול לבד". עשיתי כפי שהנחתה אותי. אחרי היסוס קצר הצטרף אליי בשמחה ולו בשביל שלא אתאכזב. עם משקפיים כאלה ענקיים כמו שהיו לי, מי יכול היה לעמוד בפני עיני ההאש פאפיס שלי.
התרעות פיקוד העורף