אתמול בבוקר עליתי על טיסה מדובאי לתל אביב. מבחינתי זו הייתה עוד טיסה רגילה: להתיישב, לחגור ולנסות לישון עד הנחיתה. זמן קצר לפנינו המריאה טיסה אחרת של פליי דובאי, FZ1073, באותו קו בדיוק. באותו זמן לא הייתה לי שום סיבה לייחס לכך משמעות.
בשלב מסוים התעוררתי משיחה קולנית שהתנהלה ממש מעליי. אחד הנוסעים עמד ליד המושב שלי ודיבר עם מי שישב מאחוריי. ביקשתי ממנו להנמיך את הקול, וביני לבין עצמי גלגלתי עיניים: הנה שוב הישראלי שלא רואה אף אחד ממטר. רק זמן קצר לאחר מכן הבנתי על מה הם דיברו.
לנוסע אחר, שישב גם הוא בחלקו הקדמי של המטוס, הייתה איכשהו קליטת אינטרנט. הוא הצליח להיכנס ל-ynet בעודנו עדיין באוויר, ושם ראה את הדיווחים הראשונים על האירוע החמור שמתרחש בטיסה שיצאה לפנינו מדובאי לתל אביב.
יש משהו כמעט סוריאליסטי בלקרוא על אירוע אווירי בזמן שאת בעצמך עדיין בגובה של עשרות אלפי רגל, על אותו נתיב, בפער של טיסה אחת בלבד.
בשלב הזה לא הייתה בידינו תמונה מלאה. ידענו שמשהו חריג מתרחש במטוס שלפנינו, אבל לא ידענו בדיוק מה, אם האירוע כבר הסתיים ואם מדובר במקרה נקודתי או במשהו רחב יותר. בדיעבד קל להפריד בין עובדה לחשש. בזמן אמת, כשהמידע מגיע בחלקים, הגבול ביניהם הרבה פחות מסודר.
בחלק הקדמי של המטוס, הכי קרוב לתא הטייס, ישבו שני גברים במעילים שדיברו ביניהם בערבית. דקות קודם לכן לא הייתה לכך מבחינתי שום משמעות מיוחדת. עכשיו, כשהיינו כבר מודעים למה שמתרחש בטיסה שלפנינו, גם פרטים שגרתיים לחלוטין התחילו לקבל משקל אחר.
הנוסע שעמד לידי וסיפר לי מה קורה החל לעקוב אחריהם. הוא בדק אם הם קמים, לאן הם מביטים ואם הם מתקרבים לכיוון תא הטייס. לא היה בידינו שום מידע שהם מסוכנים, וייתכן מאוד שלא היה בהם דבר חריג. ומה שתפס אותי יותר מן החשד עצמו היה המהירות שבה פחד הפך לפעולה.
מהרגע שנודע לנו מה קורה במטוס שלפנינו, התחלנו להסתכל אחרת על מה שקורה סביבנו. בדקנו, החלפנו מידע וניסינו להבין מה נעשה אם יתברר שהאירוע אינו מסתיים במטוס שלפנינו.
ב-11 בספטמבר התרחיש הזה התממש. במקרה של טיסת פליי דובאי נעשה ניסיון להביא להתרסקות המטוס, אלא שהפעם היה מי שהצליח לעצור אותו בזמן. אבל ההקבלה המעניינת אפילו יותר נמצאת בתפקידו של המידע.
בטיסה 93 של יונייטד, הנוסעים ואנשי הצוות החלו לבצע שיחות לקרובים ולאנשים על הקרקע. דרך אותן שיחות הם למדו ששני מטוסים כבר פגעו במגדלי התאומים. הידיעה הזאת שינתה את משמעות החטיפה עבורם. הם הבינו שהמטוס עצמו עלול להיות הנשק, וזמן קצר לאחר מכן גיבשו החלטה להתנגד לחוטפים.
אצלנו, כמובן, המצב היה שונה. המטוס שלנו לא נחטף ולא היה מידע שמצביע על איום קונקרטי כלפינו. אבל גם אצלנו מידע שהגיע מבחוץ, בזמן שאנחנו עדיין באוויר, שינה מיד את האופן שבו הבנו את הסביבה. לפני הידיעה, אדם שקם ממקומו הוא פשוט אדם שקם ממקומו. אחרי הידיעה, את כבר בודקת לאן הוא הולך.
מידע אינו תמיד מרגיע - לפעמים להפך - אבל הוא מאפשר לעבור מחוסר אונים להערכת מצב, ואצל ישראלים נדמה לעיתים שהמעבר הזה קצר במיוחד.
כשחיים במדינה שבה ארוחת ערב יכולה להיקטע באזעקה, רחוב יכול להפוך בתוך רגע לזירת חירום ושגרת חיים יכולה להשתנות בתוך דקות, מייצרים היכרות כמעט אינטימית עם המעבר החד בין "הכול בסדר" לבין "צריך לפעול".
זו לא בהכרח גבורה, ובוודאי לא חסינות מפני פחד. זו הסתגלות. כך קרה שאצל ישראלים רבים השאלה "מה קורה?" מתחלפת במהירות בשאלה "מה עושים?"
ובמובן הזה, מה שקרה בטיסה שלפנינו היה המחשה קיצונית במיוחד. יותר מ-170 בני אדם עלו למטוס כנוסעים. בתוך שניות, חלקם נאלצו לקחת חלק בהצלתו. לפי העדויות שפורסמו, נוסעים רצו לכיוון תא הטייס בזמן שהמטוס צלל, סייעו להשתלט על התוקף ואפשרו לצוות חלופי לקבל שליטה על המטוס.
אצלנו, לשמחתי, דבר כזה לא נדרש. הטיסה המשיכה כרגיל ונחתנו בישראל בשלום. אבל במשך פרק זמן מסוים לא ידענו כיצד האירוע בטיסה שלפנינו יסתיים, ובעיקר לא ידענו אם הוא מתחיל ונגמר שם.
כשנחתתי, חיכו לי הודעות ממשפחה ומחברים. מי שידע שאני חוזרת באותו בוקר מדובאי ניסה להבין אם הייתי על המטוס שעליו כבר דיברו בחדשות. לא הייתי. הייתי בטיסה שיצאה אחריו. קרובה מספיק כדי להבין בזמן אמת עד כמה מהר טיסה רגילה יכולה להפוך למשהו אחר לגמרי.
התרעות פיקוד העורף