באופן מפתיע, יחסית לשני אנשים פוטוגניים עם חיבה למצלמות, אין להוריי הרבה תמונות משותפות משש שנות חייהם המשותפים, שבמהלכן הצליחו לייצר הרבה דרמות, אובססיות, כותרות, כעסים, מתחים, דאגות, וגם אותי. מעט התמונות המשותפות שלהם יחד משקפות היטב את טיב יחסיהם הסוערים.
בניגוד לתמונות אופייניות של זוגות צעירים, אין בתמונות שלהם יחד העדינות המאפיינת תמונות מהזן הזה ואין יותר מדי חיוכים. פרט לתמונה אחת ויחידה, שבה אפשר לראות משהו תמים ונינוח שאין באף תמונה אחרת שלהם. התמונה הזו צולמה בשנת 1983, קצת לאחר שאני נולדתי, והוריי נדדו עימי לעיר המגורים של רוב בני משפחתי מצד אמי - ברייטון. בתמונה אבא שלי מרים את אמי על כתפיו כשבשערו פרח חרצית לשם הבדיחה. זוהי תמונה של השתטות ברורה. של זוג שהחליט לקחת את החיים בקלילות ולייצר תמונה מצחיקה.
צריך נחת עקרונית בשביל להחליט להשתטות כך. ונחת עקרונית, יגיד לכם כל מי שהכיר את הוריי בתקופה שהיו יחד, הייתה מצרך נדיר ביותר במערכת היחסים שלהם. ולכן זוהי גם תמונה נדירה שמתעדת רגע נדיר. התמונה עצמה פגומה מעט, משום שמי שצילם אותה הניח את קצה אחת מאצבעותיו על העדשה, ולכן כל החלק השמאלי התחתון של התמונה מטושטש. שאלתי פעם את אמי מי צילם את התמונה, והיא לא ידעה להשיב. רק ידעה להגיד שהתקופה שבה שהו איתי במשך כמה חודשים בברייטון הייתה מהתקופות היותר טובות שלהם יחד. "יש לברייטון קסם מיוחד", אמרה, "זו עיר שמרגיעה אנשים". אפילו הגברת בנט, גיבורת הספר "גאווה ודעה קדומה" של ג׳יין אוסטן, מאוד נהנית בעיר. ולא קל ליהנות אצל ג׳יין אוסטן.
הוריי הם שני אנשים ייחודיים ונפלאים בפני עצמם, אבל ביחד היו שילוב נוראי. גם את אבי וגם את אמי אני יכול להגדיר כבני אדם מאוד סוערים ואמוציונליים ובעלי חשיבה מאוד עצמאית, ולכן לא פלא שהחיבור ביניהם היה כזה נפיץ. שני אנשים כאלה, במקום לשמש מערכת איזון ובלימה זה לזה, רק מגבירים את תאוצת הטירוף זה של זה.
שניהם היו מומחים די גדולים בבחירות גרועות. במיוחד בתחום הרומנטי. אמי אפילו הפליאה לעשות כשבחרה בן זוג שהפך לבעלה השני שהיה אפילו בחירה יותר גרועה בשבילה מאבי מבחינת נפיצות. היא הכירה אותו כשעברה להתגורר בניו יורק. קראו לו מייקל, ואני באופן אישי ממש חיבבתי אותו. הסתדרנו נהדר. עשינו דברים מטורפים, כמו להיכנס לנהר ההדסון עם סירת קיאק מתנפחת ועקבנו אחרי אנשים ברכבת התחתית, הסאבוויי. מה זאת אומרת? זה היה מין משחק כזה שמייקל המציא - היינו יורדים לסאבוויי והיינו מתבייתים על מישהו שנראה לנו מעניין ופשוט עוקבים אחריו, הולכים לאן שהוא הולך. ככה מצאנו את עצמנו פעם אחת בהארלם, ומהר מאוד הסתבר לנו שהתבייתנו על סוחר סמים. פעם אחרת עקבנו אחרי מישהו שבסוף ניסה לשדוד מכולת (לא בהצלחה יתרה). אבל רוב הפעמים האנשים שעקבנו אחריהם לא היו מחוץ לתחומי החוק ופשוט ניהלו חיים שנהנינו להיחשף אליהם.
אני מתגעגע אליהם, לשני הוריי, שרצה הגורל והגיעו לסוף דרכם שניהם בגיל 68. בינתיים, ברגעים קטנים בזמן, בזמן שאני פותח או סוגר את המקרר, אני רואה אותם בתמונה הזו, שהיא עדות מצולמת קטנה לרגע קטן אי אז ב-1983 בברייטון.
התרעות פיקוד העורף