סליחה על שאני מצטט את עצמי, אבל בכותרת המשנה כתבתי: "הקולות המפוחדים של תושבי הדרום החזירו אותנו בדיוק 50 שנה אחורה, לקולות האימה שעלו ברשתות הקשר ממעוזי הדרום. זמן החשבון הנוקב עם מערכת הביטחון עוד יגיע, בינתיים נותר רק לקוות שהיא תצליח להגיב לאירועים שאותם כשלה מלמנוע".
בדיעבד, הניסוח היה יכול להיות מוצלח יותר מבחינה לשונית ותחבירית, אבל בחקירה של פשע נוטים לייחס חשיבות גדולה במיוחד לתצהיר הראשוני שנגבה בשטח, זה שמשמר את הרושם הטרי ביותר, לא זה ששופץ בעצת עורכי דין. ולפיכך: לא "קונספציה" מדינית (שהייתה כמובן) ראו עיניי באותו הבוקר, אלא מחדל צבאי חמור, קריסה טוטאלית של מערכת הביטחון.
אפילו עצם פרסום הטור בשעה ההיא מעיד על עומקה של זו: אם אני, כותב שניזון אך ורק מידי התקשורת, הספקתי לכתוב, לתקן ולהגיה, למצוא תמונות, לממשק אותן ולשגר את הטור לאוויר פחות משעתיים ו-20 דקות בלבד אחרי שנשמעה האזעקה הראשונה; שוו בנפשכם מה פיקוד ושליטה על כוחות צבאיים, של מסגרות מתפקדות וחותרות למגע, היו יכולים לעשות. זה לא היה מונע את הטבח, שכבר התחולל במלוא עוזו, אבל זה היה מצמצם את ממדי הזוועה.
הפעם השנייה שבה תפס אותי 7 באוקטובר היה במפגש עם אנשי הנגב המערבי. אני לא אוהב לתת סימנים בקבוצה של אנשים, שהרי צדיקים ורשעים יש בכל, אבל בהכללה אומר שמדובר בחבורה מופלאה. מלח הארץ. פגשתי אותם בקיבוצים, במושבים ובעיירות במסגרת פרויקט קטן של שיקום הפאבים הקהילתיים בעוטף עזה.
לעולם לא אוכל לשכוח את הביקור הראשון שלנו בקיבוץ בארי, כשלושה חודשים אחרי הטבח. לעד לא ימושו מזיכרוני פינות ושלטי ההנצחה המאולתרים, מבטי ההלם שהפך אט-אט לעצב, עקבות צמיגי המכוניות השרופים בכבישים. כל אלה שיקפו מאבק בין ייאוש ותקווה - רצון לחיים חדשים שמחייבים שכחה מסוימת, מול הדחף לספר, לתעד, לשתף ולהזכיר. אסון לאומי נפרט לאסונות קטנים. קשה לתפוס את זוועת השואה כשאומרים למשל "שישה מיליון"; קל יותר להתחבר לרגשות שחשפה ביומנה נערה בשם אנה פרנק.
הוא הדין ביחס ל-7 באוקטובר: סיפורם של הנרצחים מצליח לטלטל באמת, כשהוא נפרט לזה על ההוא ששב מחופשה משפחתית יום קודם לכן או ההיא שהשכימה קום כדי לרוץ בשדות בטרם תבוא המשפחה לביקור של חג, או ההוא שבדיוק גרף עלים מהגינה בטרם יבואו הנכדים ועל ההיא שהתלבטה אם להישאר לישון בבית ההורים, אחרי ארוחת החג, או לשוב לדירתה. את אלה לא תחזיר שום ועדת חקירה.
לבל אובן לא נכון: אני סבור שכל מי שהייתה לו יד במחדל הנוראי אמור היה כבר מזמן לפרוש ולהתייסר עד יומו האחרון. מי שלא עשה כן עד עתה הוא אדם חסר מצפון - בין שלבש מדים ובין שלבש חליפה.
עזות המצח של השקרנים מעבירה אותי על דעתי, אבל בניגוד לנטען על ידי רבים, ועדות חקירה אינן מונעות אסונות. אנחנו חיים על לועו של הר געש שעלול להתפרץ בכל רגע נתון - ותמיד יגיע הרגע שבו ניתפס לא מוכנים.
מלחמת יום הכיפורים היא אחד הזיכרונות הראשונים בחיי. היא נחקרה על ידי ועדת חקירה ממלכתית, הדרג הצבאי שילם את המחיר מיד. הדרג המדיני, שחמק מהמסקנות האישיות, לא חמק מרגשות האשם: האחת התפטרה כמעט מיד, האחר נאחז בקרנות המזבח עד שמצאה אותו מחלה חשוכת מרפא. 50 שנה ועוד יום אחד חלפו עד ש"יום כיפור" חזר להכות, הפעם בשמחת תורה.
גם 7 באוקטובר הבא יגיע. האם זה יקרה חלילה ב-2029 או שאולי רק ב-2084? זאת נדע רק בדיעבד. הן אפילו השואה לא הייתה "שואה" בספטמבר 1939. הייתי נכנס לדיון (המרתק כשלעצמו) בנוגע לוועדות חקירה כטקסים פגאניים של העת החדשה, אבל חשוב יותר לסיים במשהו אופטימי: הסיור ההוא בבארי הותיר אותנו המומים. בסיומו עמדנו דומעים ליד חדר האוכל הישן, השרוף עד ליסוד ובליבנו שילוב של יגון וזעם. והנה, מבין שרידים מפויחים של חבית שהוסבה פעם לעציץ וכלתה בלהבות, הצמיחו גשמי החורף ההוא פרח סגול וקטן. האביב, חברים, אינו מאמין בדמעות
התרעות פיקוד העורף