נשים לא מפחדות להתמודד, כסף זה כל הסיפור | ד"ר ועו"ד אורית רישפי (לביא)

אם אנחנו באמת רוצות לראות יותר נשים בראשות הערים והמועצות, לא מספיק לקרוא להן להתמודד, צריך לשנות את כללי המשחק: להגדיל את המימון לרשימות שבראשן עומדות נשים ולהפחית את הרף לקבלת החזר הוצאות, כדי שהחלטה להיכנס לפוליטיקה לא תהיה גם הימור על כלכלת המשפחה.

בישראל של 2026, מכהנות 14 נשים בלבד בראש רשויות מקומיות, מתוך 259 רשויות. קצת יותר מחמישה אחוזים.

המספר הזה בולט במיוחד על רקע השינוי שכבר התרחש במועצות עצמן: אם בשנת 2000 נשים היו כ-6% מחברי המועצות ברשויות המקומיות, כיום שיעורן עומד על כ-28%.

זה עידין רחוק משוויון, אבל זו התקדמות משמעותית. דווקא בתפקיד הבכיר ביותר בשלטון המקומי, חומת הזכוכית נותרה כמעט במקומה.

קשה להסביר את הפער הזה, בטענה שאין מספיק נשים שרוצות או מסוגלות להנהיג רשות מקומית.

בבחירות המקומיות האחרונו הכריזו כ-80 נשים על התמודדות לראשות רשות, נשים פעילות בקהילות שלהן, מכהנות במועצות, מנהלות מערכות ציבוריות ומכירות הייטב את הנושאים שנמצאים בליבת העשייה המוניציפלית – חינוך, רווחה, תכנון ובנייה, תחבורה, ביטחון אישי, תרבות, סביבה ואיכות החיים במרחב הציבורי.

הרשות המקומית היא במובנים רבים, השלטון שפוגש אותנו הכי קרוב לבית. היא קובעת אם הדר לבית הספר תהיה מוצלת ובטוחה, מה תהיה איכות מערכת החינוך, כיצד יתוכננו השכונות החדשות. אילו שירותי רווחה וקהילה נקבל, מה תהיה איכות המרחב הציבורי ואיך ייראו החיים בעיר או ביישוב, בעוד עשור.

אין שום סיבה שנשים, שהן כמחצית מהציבור, יישארו כמעט מחוץ לעמדת ההנהגה של המערכת הזאת.

אז מה קורה בדרך שבין הרצון להתמודד לבין כיסא ראשת הרשות?

רמז חשוב נמצא דווקא במועצות האזוריות. מתוך 14 ראשות הרשויות המכהנות כיום, שש עומדות בראש מועצות אזוריות. זהו שיעור הגדול בהרבה מלקן של המועצות האזוריות בכלל הרשויות המקומיות, והוא מצביע על שאלה שכדאי להתעכב עליה: מה שונה בהתמודדות שם?

אחד מההבדלים המרכזיים הוא כסף.

קמפיין לראשות עיר, בוודאי עיר גדולה, עשוי לדרוש משאבים של מיליוני שקלים. פרסום, שילוט, מטות, כוח אדם, דיגיטל, סקרים ופעילות שטח עולים כסף רב.

במועצות אזוריות, לעומת זאת, מערכת הבחירות מבוזרת בין יישובים קטנים יחסית, אופי הקמפיין אישי ומקומי יותר ובדרך כלל נדרשים פחות משאבים מאשר בקמפיין עירוני רחב.

הפער הזה חשוב, משום שהתמודדות בבחירות אינה רק החלטה ציבורית. עבור מועמדת שאין מאחוריה מפלגה גדולה או מקורות מימון משמעותיים, היא עלולה להפוך גם להחלטה כלכלית משפחתית.

מועמדות נדרושת לעיתים להתחייב להוצאות גדולות, עוד לפני שהן יודעות אם יקבלו את כספי המימון בחזרה, הפסד פוליטי עלול להפוך לחוב פרטי.

וכאן נמצא חסם שאי אפשר לפתור באמצעות עוד כנס העצמה, עוד קריאה "לנשים להעז", או קמפיין שקורא להן להתמודד.

נשים לא זקוקות לשיעור באומץ. הן זקוקות לכללי משחק שאינם מחייבים אותן להעמיד את הביטחון הכלכלי של משפחתן על כף המאזניים, כדי להשתתף במשחק הפוליטי.

לנשים, בממוצע, יש פחות הון ומשאבים כלכליים זמינים, והן נוטות לקבל החלטות פיננסיות זהירות יותר.

כאשר מערכת הבחירות בנוייה כך, שהכניסה למירוץ מחייבת סיכון כלכלי אישי משמעותי, התוצאה אינה ניטרלית מחינה מגדרית. גם אם החוק זהה לכולם על הנייר, נקודת הפתיחה אינה זהה.

כבר נעשה בישראל צעד בכיוון הנכון. תיקון בחוק מימון הבחירות העניק תוספת מימון לרשימות, שהן לפחות 30% נשים, בכפוף לתנאים שנקבעו בחוק.

הרעיון היה פשוט ונכון: אם המדינה רוצה ייצוג שוויוני יותר, היא יכולה להשתמש במנגנון המימון כדי לתמרץ אותו.

בשנים האחרונות הועלו גם הצעות להגדיל את התמריץ, כדי להפוך אותו למשמעותי ואפקטיבי יותר.

אבל אם רוצים לשנות לא רק את הרכב המועצות, אלא גם את זהות מי שעומדים בראשן, צריך ללכת צעד נוסף.

ראשית, יש לקבוע תמריץ כספי משמעותי לרשימות שבראשן עומדת אישה. לא כדי להבטיח את בחירתה, אלא כדי להגדיל את מספר הנשים שיכולו להרשות לעצמן להתמודד באופן רציני ותחרותי.

שנית, יש לבחון הפחתה של רף הקולות הנדרש ממועמדת כדי להיות זכאית להחזר הוצאות בחירות.

כיום, מועמדת שלא מגיעה לרף הקבוע בחוק, עלולה להישאר עם התחייבויות כספיות כבדות. רף נמוך יותר יצמצם את הסיכון האישי הכרוך בעצם הכניסה למירוץ ויאפשר ליותר נשים לקבל את ההחלטה להתמודד.

אלה אינן "הנחות לנשים", ובוודאי לא ניסיון לקבוע מראש את תוצאות הבחירות. הציבור ימשיך לבחור את מי שהוא רוצה שיעמוד בראש הרשות.

מטרת השינוי היא אחרת: להבטיח שהדרך אל פתק ההצבעה תהיה פתוחה בפועל ליותר מועמדות ולא רק באופן תיאורטי.

בטווח הארוך, ראוי לשאוף רחוק יותר: רשימות מאוזנות מגדרית וייצוג שווה לנשים ולגברים במוקדי קבלת ההחלטות, בשלטון המקומי ובשלטון המרכז.

ישראל אף מחוייבת לעקרונות של שוויון מגדרי וייצוג נשים במוקדי ההגנה הסגרת יעדי הפיתוח בר-קיימא של האו"ם.

אבל לא צריך לחכות לעולם אידיאלי, כדי להתחיל לתקן את המציאות. במשך עשרות שנים היו נשים בראשות רשויות מקומיות היוצאות מן הכלל: אחת כאן, אחת שם. מחייקה גרוסמן וחנה לוין ועד לראשות הרשויות המכהנות כיום

הגיע הזמן להפסיק להתייחס לכל אישה שנבחרה כאל תופעה יוצאת דופן ולשאול מה במערכת הצמה ממשיך לייצר את החריגות הזו.

אם מתוך 259 רשויות, רק 14 מנוהלות בידי נשים, הבעיה אינה יכולה להישאר רק "למה נשים לא מתמודדות". השאלה הנכונה היא אילו תנאים אנחנו מציבים בפני מי שמבקשת להתמודד.

כסף הוא לא כל הסיפור. יש חסמים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים עמוקים נוספים. אבל כסף הוא חסם שהמדינה יודעת להסיר, או לפחות להנמיך, כבר עכשיו.

אם אנחנו באמת רוצות נשים סביב שולחן קבלת ההחלטות, הגיע הזמן להפסיק לבקש מהן לקחת יותר סיכון ולהתחיל לשנות את הכללים שמייצרים אותו.